את השנה הזו התחלתי במקום אחר לגמרי. בפעם הראשונה בחיים החלטנו לטוס לחו"ל בהרכב כמעט מלא של כל השבט שלנו. סגרנו טיסה והתרגשנו מהחוויה הצפויה. עלינו על טיסה לבודפשט שבוע אחרי האזכרה לשנה השביעית לפטירתו הפתאומית של אבא שלי: ארבע אחיות, אח ואמא (אחות אחת נשארה בארץ לטובת מעבר דירה). החופשה הזו הייתה אחת הטובות בחיי. פתאום לטייל עם המשפחה הגרעינית שלך כשאתה בוגר ועם משפחה משלך זו חוויה מיוחדת ומומלצת בחום.
היו ימים ארוכים בהריון הזה שכבר לא זכרתי מי אני בהם. לא יכולתי לעשות כלום, רק לשכב לנוח אבל בראש היה יותר מדי זמן פנוי למחשבות. מצאתי לי עיסוקים חדשים שיכולתי לעשות במאונך. הקמתי קבוצה בפייסבוק בשם "מאמות בשמירה" שם מצאתי נשים שעברו את אותם הדברים כמוני והיו היחידות שהצליחו באמת להבין מה עובר עלי. הקבוצה הפכה לחממה פעילה ומנחמת שהעבירה לי את הזמן ואת ספירת הימים.
הרגשתי שכבשתי את העולם כששרדתי עד חודש תשיעי
עוד שבוע חלף והרגשתי שכבשתי את העולם. הקטנטונת במצג ראש, הצירים מתחזקים והתחילה פתיחה. אחרי כל המסע הארוך הזה התחלתי להבין שזה אוטוטו מגיע ועם ההבנה הזו הגיעו גם החששות מהלידה עצמה. בלידות הקודמות שלי פחדתי פחות, אולי כי לא ידעתי לקראת מה אני הולכת, אולי כי הייתי צעירה יותר, אולי כי לא היו לי 3 חודשים של שמירת הריון בהם המחשבות יכלו להתרוצץ.
חיפשתי נחמה. לפני הלידות הקודמות שלי תמיד חלמתי על אבא שלי, החלומות עליו הרגיעו אותי והרגשתי שהוא מלווה אותי ושומר עלי. להיות יתום זה נוראי ויש רגעים בהם זה מורגש עוד יותר. היית מצפה שזה יהיה ברגעי השבר אבל דווקא ברגעים הכי שמחים בחיים הוא הכי חסר לי. גם הפעם ייחלתי לבואו בלילות. אבל לא משנה כמה רציתי לחלום עליו, זה לא קרה. חשבתי עליו לפני השינה, דיברתי אליו, ביקשתי.... וכלום.
מחכה לחלום על אבא
עד שלילה אחד, חלמתי חלום. אני אפילו לא זוכרת על מה, אבל הרגשתי שהוא עומד לצדי. התעוררתי עם תחושת סיפוק ונחמה קלה שמיד התחלפה ברצון וצורך עז לראות את פניו. המחשבות ליווי אותי ושוב חלמתי על משהו אחר והרגשתי שהוא עומד לצדי אבל לא ראיתי אותו. אני לא יודעת להסביר את זה, והציניות שבי גם לא מצליחה להבין את זה, אבל הרגשתי שהוא עסוק במשהו חשוב יותר. בבוקר החלטתי לשחרר אותו. הבנתי שהוא שומר עלי כך או כך. מאותו רגע התחילו צירים משמעותיים יותר. דיברתי עם הרופא שלי שביקש שאבוא לביה"ח בו הוא נמצא במקום למרפאה שלו בערב לבדיקת מעקב שגרתית ונוספת.
קצת אחרי שהגענו הבנו ששוב דברים משתבשים. השובבה הקטנה הצליחה איכשהו להתהפך בשבוע 38 וממצג ראש היא עכשיו עכוז. המילים ניתוח קיסרי נזרקות לאוויר ומשם אנחנו עוברים להתייעצויות של רופאים ועוד בדיקות והכרזה שאני חייבת להיות בצום למקרה שנגיע למצב חירום. בשלב הזה אני לא מבינה לאן הדברים הולכים, אני אפילו לא מבינה שאני לא יוצאת מפה בלי ללדת. בעיקר עסוקה בכמה אני רעבה וכמה חבל שלא אכלתי קודם.
ההבנה לאט לאט מחלחלת והבכי מגיע. במשך שבע שעות בכיתי שם בזמן שהרופאים ניסו לעצור את הצירים כדי לתת סיכוי להיפוך. 7 שעות של רעב של חודש תשיעי, תסכול של 3 חודשי שמירה ופחד גדול שבסוף דברים לא יסתיימו כמו שרציתי.
תמיר, בן הזוג היקר שלי, לוקח את תכנית הלידה שהכנתי מראש ומתחיל לסמן דברים שיכולים לקרות בכל זאת, הולך לאחות ומתייעץ ונלחם על החלומות של בת הזוג ההורמונלית והבוכיה שלו. בינתיים מתפנה חדר לידה ואנחנו עוברים לשם. עוד כמה שעות בלי אוכל, מחוברת לאינפוזיה ועייפה ומתחילים את ההיפוך. אין לי דרך להסביר את תחושת הכאב הזו למי שלא חוותה את זה. לחץ חיצוני על הבטן, דחיפה פיזית של העוברית בתוך הבטן הצפופה, בכי נוסף ו... הצלחה! הרופאה בעצמה לא האמינה שהצלחנו אבל התינוקת שוב במצג ראש.
מותשת מכל היום הזה ועדיין מפחדת מאוד, נאמר לי שיכולים לשחרר אותי עכשיו אבל זה אומר לקחת סיכון שהיא תתהפך שוב או שנתחיל זירוז ונוציא אותה כבר. בהתייעצות עם הרופאים אנחנו מחליטים על זירוז. עברנו יותר מידי דברים בהריון הזה כדי לסכן אותו באיזשהו אופן. הצום בן ה-12 שעות הסתיים בשעה טובה ואני מנסה לנוח קצת כדי לקבל כוחות ללידה הקרבה.
פיטוצין בלי אפידורל זה רע. ממש רע. פיטוצין בלי אפידורל בלידה שלישית שמתקדמת ממש מהר זה נורא. כמה צעקות גרוניות וסובלות והמרדים הגיע להשכין שקט ושלווה. הלידה המשיכה, תמיר החזיק לי את היד וליטף לי את הראש והאוצר שלי סוף סוף הייתה בידיים שלי.
לא ייאמן, אחרי כל מה שעברתי, הנה היא הפלא הקטן בידיים שלי. אני יודעת שאמהות משוחדות ובכל זאת תרשו לי לומר שהיא יצאה פשוט מושלמת. ברורה וקטנה ומקסימה והיא הייתה עליי במגע של עור לעור כמו שרציתי ונהניתי מהרגע המופלא הזה בתחושת ניצחון על שעשיתי את זה ושהכל מאחורי .
השילייה לא יוצאת. מה עכשיו?
עברו כמה דקות והיא נלקחה לשקילה ועיטוף ועברה לידיים של תמיר. עוד חיבוק קטן עלי והמיילדת אמרה שצריך להוציא את השיליה. הגוף שלי מותש כמו שמעולם לא היה ואני אומרת לה שאין לי כוחות. היא לוחצת ובודקת ואומרת שהיא עדיין לא נפרדה ושנחכה עוד כמה דקות. מחכים ועדיין כלום. תמיר והתינוקת עוברים לכורסת הכבוד של האבות שמוצבת בחדר הלידה, כולנו מחוייכים והמיילדת מתחילה לטפל בי. היא לוחצת ובודקת ומכריזה שהיא צריכה עזרה. השיליה לא נפרדה עד הסוף והמיילדת מחליטה למשוך אותה החוצה, היא מסתכלת עליה ואומרת שמשהו לא נראה לה טוב.
בבת אחת אני מרגישה רע בכל הגוף. אני ממלמלת שרע לי ומפה הכל כבר די מטושטש ואת מה שאכתוב אני יודעת מרסיסי מידע ומהמעט מאוד שהצלחתי לקלוט בעצמי... כדור השלג שהתחיל להתגלגל פה עובד מהר והמצב מחמיר מרגע לרגע... בדיוק כשחשבתי שכל הרע מאחורי ושהגעתי לנחלה ולשמחה, אני מאבדת הכרה. את תמיר והתינוקת מוציאים מהר החוצה וכמו שהוא תיאר לי מאוחר יותר, כשהמיילדת יצאה החוצה וצרחה משהו בשפה רפואית שהוא לא הבין. מה שהוא כן הבין זה שהמצב לא טוב.
קוראים למרדים בחזרה ולכל הרופאים שהיו שם והחדר התמלא ברגע באנשים שעשו הכל כדי להחזיר אותי ומהר. איבדתי הרבה דם ובמהירות. לחץ הדם צנח ל50/30 והדופק בשמים. אין לי מושג כמה זמן נמשכה כל הסאגה הזו אבל כשהתעוררתי הייתי מחוברת לחמצן ולצינורות רבים שעד עכשיו אני לא יודעת מה זרם מתוכם לגוף שלי. ההכרה חוזרת לאט אבל מעורפלת, אני מתעוררת ונרדמת ושומעת את המיילדת השנייה שלקחה פיקוד על הטיפול בי, קוראת בשם שלי ומבקשת שאשאר עם עיניים פתוחות. ברקע הרופאה צועקת על מישהו "יותר מהר, יותר מהר.." וכשאני מתחילה להתאושש כולם יוצאים בשקט מהחדר. לפי המבט של תמיר שהורשה להיכנס לשנייה בחזרה, אני מבינה שמשהו לא טוב קרה פה והוא מיד נשלח בחזרה החוצה..
אני בוהה בתקרה של חדר הלידה ומנסה להבין, לא מצליחה לפתוח את הפה ולדבר ומתחילה ברעידות שהסתברו לאחר מכן כהיפותרמיה בעקבות איבוד הדם והתרופות שקיבלתי. המיילדת השנייה מלטפת לי את הראש ומנחמת ואני מצליחה רק לומר לה שקר לי. מעבירים אותי לחדר אחר למה שהפך ל-9 שעות התאוששות ומכסים אותי בשמיכות חמות. מחברים אותי לאינפוזיה חמה ועושים לי עיסוי ברגליים כדי להמריץ את הדם.
בשלב הזה אני עדיין לא מבינה מה קרה ואני גם לא רוצה לדעת, רק שהרעידות יפסיקו ושהקור הזה ילך מפה. כמו מתוך חלום תמיר חוזר עם התינוקת ומבקש מהאחות לשים אותה עלי. בתוך דקות המדדים שלי מתחילים להתייצב, לחץ הדם שלי עולה לראשונה למצב תקין והקור לאט לאט מתפוגג. אני מרגישה שאחרי שהרופאים הצילו אותי בחדר ההוא, תמיר הציל אותי בפעם השנייה.
ההתאוששות המשיכה למנת דם ועוד חמצן, אבל ההבנה של מה שקרה שם התחילה רק אחרי השחרור ועדיין מחלחל בכל יום שעובר. שמעתי פעם שאומרים מזל טוב ליולדת רק אחרי שהשיליה יוצאת, עכשיו הבנתי למה.
אני חיה. מילה אחת של שלוש אותיות שאני כל-כך אסירת תודה עליה.
אני אמנם לא ממש זוכרת את כל מה שקרה והחלקים עדיין מתחברים להם לאט, אבל אני מרגישה שזכיתי לנס אמיתי. מרגישה שאבא שלי נלחם עלי שם ושזכיתי בהזדמנות חדשה לחיים. זכיתי בבנות שלי מחדש, זכיתי בזוגיות שלי מחדש, זכיתי בעצמי. איזו דרך לפתוח שנה חדשה.
*ליזה פחימה, בת 33 נשואה לתמיר, אמא של מיכלי (7), נועה (5.5) וסיון (חודש וחצי). סופרת ילדים ("סבתא,איפה סבא?"), צלמת (אוצרת את הרגעliza fahima - ), בעלת חנות אינטרנטית למוצרי ילדים ושרשראות בעבודת יד (פילוני – דברים מיוחדים לקטנטנים), מנהלת מש"א בחברה גדולה ומלווה מקצועית של מנהלים ומחפשי עבודה.
>> לעוד וידויים של הורים על השנה הסוערת בחייהם