"יש לי פוסט טראומה. לא, אני לא לוקחת כדורים כדי להתמודד. לא, אני לא הולכת לטיפול כדי להתמודד.
כן, אני יודעת שאני צריכה אבל עוד לא הגיע הזמן שלי לטפל בזה", כך כותבת אורטל בירן גורפינקל, בת 32 מהשרון, מלווה נשים לפיתוח ביטחון עצמי וחשיבה חיובית ואמא לשלוש בנות. הלידה עליה היא מדברת, זו שהשאירה אותו בפוסט טראומה, שייכת לבתה הצעירה, אותה ילדה בספטמבר 2015. את סיפור הלידה שלה, שכלל היפרדות שילייה וסכנת מוות היא כתבה לנו, וכעת היא מבקשת לדבר על הנושא החשוב הזה.

"הפוסט טראומה שלי היא לא ממלחמה, תאונה או פיגוע. הפוסט טראומה שלי היא מהלידה האחרונה,
הלידה שטלטלה את עולמי. הייתי קרובה לאבד את התינוקת שברחמי, הלידה הייתה קשה וכואבת יותר מכל דבר שאי פעם חוויתי, למרות שזו הייתה הלידה השלישית שעברתי וזו לא הראשונה שילדתי ללא אפידורל.


"היא כאבה לי בגוף ברמות שלא ידעתי שאפשר וכאבה לי בנפש. היא כאבה לי שבוע שלם אחר כך כשעוד היינו מאושפזות. כמה ימים אחרי הלידה כבר לא יכולתי להישאר במחלקת יולדות ועברתי לישון על ספה נפתחת בחדר צמוד לתינוקייה כשהמרחק משירותים, מקלחת ותנאים בסיסיים לאישה אחרי לידה לא אידיאליים (בלשון המעטה).

"שבוע שהתינוקת שלי, זו שניצלה בנס על ידה, על ידי אינטואיציה וצוות רפואי מעולה שוכבת לבד במיטת פוטו, כשמאירים עליה מלמעלה, למטה ומהצדדים כי לא מבינים למה צהבת הילודים לא עוברת לה ודוקרים אותה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. כל כך הרבה פעמים ביום והיא רק נולדה. והיא קטנה וצהובה והיא שלי ואני לא יכולה להיות איתה כל הזמן כדי לעזור לה, להרגיע אותה, להבהיר לה שאני פה איתה וביחד ננצח הכל. והיא לבד, כל כך לבד במיטה המסנוורת הזו. ונדקרת בכפות הרגליים הקטנות שלה עשרות פעמים.

"שבוע שהטרפת ההורמונלית שלי מנהלת אותי ואני יושבת לבד בחדר בלי חלון, עם אורות ניאון וריח מוזר ובוכה. כמה בכיתי בשבוע הזה. בכיתי כי הודיתי למי ששמר על התינוקת שלי שתיוולד. בכיתי כי אני לבד בחדר מוזר בלי שירותים ומקלחת (אני לא צריכה להסביר לכן על חוזקה של רצפת האגן רגע אחרי לידה, נכון?). בכיתי כי התינוקת שלי לא הייתה לידי. בכיתי כי הרגשתי שהגוף שלי לא מצליח להעניק לה את ההחלמה שהיא צריכה. בכיתי כי זה מה שנשים אחרי לידה עושות כשגל הורמונים שוטף אותן כמו צונאמי ואין דרך להרגיע אותם, רק לחכות שהסערה שלהם תחלוף.

אל תטעו, זה לא דכאון אחרי לידה

"למה אני מספרת לכן את זה? כדי שתדעו שאתן לא לבד. כי כמוני יש עוד המון נשים שסובלות מפוסט טראומה מהלידה. כי התרבות שלנו משתיקה את כל מי שלא מדברת באושר גדול על חווית הלידה והאימהות, כי אף אחת לא מדברת על זה. אז הנה, אני מדברת על זה.

"אל תטעו, זה לא דכאון אחרי לידה. למזלי הפעם הכנתי את עצמי לאפשרות הזאת טוב וארגנתי לעצמי תמיכה ובעיקר חמלה והבנה שהחודשים הראשונים עם תינוקת קטנה הם קשים, מאוד קשים. הם בודדים, ועצובים, ומלאים בחרדות ופחדים שאין להם תמיד היגיון. וזה כל אמא טרייה חווה, בלי קשר לדיכאון או פוסט טראומה.

אורטל בירן גורפינקל בהריון (צילום: דנה אופיר)
"זה חלק ממך, לפחות עד שתהיי מוכנה לשחרר את זה הלאה". אורטל בירן גורפינקל|צילום: דנה אופיר
"שמונה חודשים אחרי אני יכולה להגיד שלא חזרתי ללוות לידות כי אני פשוט לא מסוגלת להיכנס לחדרי לידה. הטראומה שלי מהלידה עוד פועמת חזק, רועש וקרוב. אז אם את קוראת את זה ואת מבינה שאת חווה את מה שאני חווה, שאת מתה מפחד מהמחשבה על לידה נוספת, שאת לא מוכנה לחשוב על טיפול בתינוק נוסף או להיכנס שוב לחדר לידה - את בסדר. את ממש ממש בסדר. את יותר מבסדר, את נהדרת.
את האמא הכי טובה שאת יודעת להיות. ואולי יבוא היום שירגיש לך נכון לטפל בעצמך, ואולי יגיע היום שירגיש לך נכון ללדת שוב ואם לא, זה בסדר. את לא לבד.

"זה לא מנחם, אני יודעת. אבל יש שם למה שאת מרגישה, את לא פסיכית ולא יורדת מהפסים. את אישה שעברה טראומה והחיסרון הכי גדול הוא שזו טראומה שלא מדברים עליה כי אסור, כי זה לא מתאים, כי מסתכלים עלייך עקום. אז תקשיבי לי רגע - שיקפצו לך כולם. (פרדון מיי פרנצ'). תדברי על זה, תשתפי את זה, תכתבי את זה. אל תתביישי. זה חלק ממך, לפחות עד שתהיי מוכנה לשחרר את זה הלאה". 

המומחים: "לידה יכולה לענות על הגדרה של טראומה"

"טראומה היא כל אירוע שבו האדם נמצא במצב של בהלה, מתח, פחד ותחושה של סכנת חיים", אומרת אסנת שגב, מטפלת ומדריכה מוסמכת ב-PE, טיפול בפוסט טראומה בחשיפה ממושכת. "לידה, לצורך העניין, היא טראומה לכל דבר, ובמיוחד כאשר מדובר בלידת פג בשבוע מוקדם כל כך, המעמיד אותו בסכנת חיים מוחשית. מי שסובל מפוסט טראומה לא מצליח לחזור לחיים נורמליים אחרי הטראומה, וזקוק לעזרה טיפולית או תרופתית כדי להשתקם".

רק 15% ממי שנחשף לטראומה יפתח את התסמונת, והמדע עדיין מנסה להבין איך נקבע מי יפתח סימפטומים ומי לא. שגב מונה שלושה סימפטומים מרכזיים, ששלושתם הופיעו בבירור אצל קיילי: עוררות (סימנים פיזיים כמו חוסר שינה, רעידות, בחילות, התעלפויות), חודרנות (רגישות יתר לכל דבר שמזכיר את הטראומה אפילו בעקיפין) והימנעות – מתוך רצון לצמצם את החרדות, מי שסובל מהתסמונת נוטה להתרחק מהעולם, עד כדי חוסר תפקוד מוחלט. "אנחנו נוטים לראות ירידה בתסמינים כשבועיים אחרי הטראומה. אם אין הטבה, כנראה שיש מקום לטפל. התסמינים בהחלט יכולים להיות דומים לאלו של דיכאון אחרי לידה, אבל מכיוון שבשני המקרים האישה זקוקה לעזרה, הכי חשוב שתפנה לאיש מקצוע", מסכמת שגב.

>> אחרי לידה: מתי דאגה אימהית הופכת לאובססיה?