ב-7:30 הערתי את בעלי ואמרתי לו שמשהו מתחיל לקרות. הורדתי אפליקציה לתזמון הצירים, כי אין שטות שלא המציאו לה אפליקציה, ונתתי לבעלי לתזמן. הודעתי גם לאמי שתהיה מוכנה לכל מקרה, אבל שיש עוד זמן.
עוד בתשעה חודשים:
"נשים בלידה ראשונה לא מעריכות נכון את הכאב"
בסביבות 10:00 הצירים התגברו ונכנסתי לאמבטיה. לפני הלידה שריינתי מראש את חדר הלידה במרכז הטבעי בליס, ולכן יכלתי להתקשר למיילדת הכוננת ולהתייעץ איתה מתי כדאי לי להגיע למיון. כיוון שמדובר בלידה ראשונה, המיילדת הרגיעה אותנו - ואמרה שלרוב בלידות ראשונות נשים לא מעריכות נכון את הכאב, מגיעות למיון עם פתיחה קטנה ונשלחות בחזרה הביתה. היא הציעה לי לנסות ולמשוך כמה שיותר בבית.
ואז הגיע האקשן: פתאום הרגשתי שהתינוקת שלי יוצאת! צעקתי, ואז הרגשתי הפוגה. התלבשתי, ופתאם שוב ציר לחץ! עוד הפוגה, מעלית, עוד ציר לחץ! עוד הפוגה, אוטו, ציר לחץ!
בשעה 11:00 הגענו למיון. יצאתי מהאוטו, השתטחתי על הרצפה וצעקתי. שוב חשתי הפוגה. נכנסנו למיון וחזרתי לצעוק. הגיעה אחות שהרגיעה אותי ואמרה לבעלי ללכת להירשם, ושבינתיים יבדקו אותי.
השכיבו אותי על המיטה, ואז האחות אומרת שיש פתיחה 10, ומיד לחדר לידה. בעלי קולט אותנו בדרך למעלית וקופץ פנימה, ומיותר לציין שתיק הלידה המדוגם שהכנתי נשאר באוטו.
בעלי התקשר לאמי שתבוא ונכנסנו לחדר הלידה הטבעי עם האחות מהמיון, עד שהגיעה המיילדת הכוננת המדהימה. כאן הלידה "נתקעה": הבובה שלנו נכנסה מהר לתעלה ולא במיצג האידיאלי, ולכן נדרשו ממני כוחות פיזיים גדולים יותר לדחוף. התחלתי בעמידה על שש, עברתי לאמבטיה ולבסוף למיטה, כשאמא שלי מחזיקה רגל אחת ובעלי את השנייה. בשלב הזה המיילדת לקחה לי את היד ונתנה לי לגעת בראש של התינוקת, וזה הכניס בי כוחות עצומים. ב-13:45 בתי הבכורה יצאה לאוויר העולם.
זה סיפור הלידה שלי: בלי אפידורל, בלי תפרים - אבל הכי חשוב עם תינוקת שמדהימה אותנו כל יום מחדש.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת ninemonth@mako.co.il