הייתי בת 22 כשנכנסתי להריון עם ניב, בדיוק שנה אחרי החתונה. לא היה לנו קל להשיג את ההריון. התחלנו לנסות מיד אחרי החתונה, וכבר הייתי בטוחה שיש לי איזו בעיה, והייתי בסטרס נוראי בגלל זה.
במהלך המיונים גיליתי שאני בהריון
באמצע המיונים ל"אח הגדול" גילינו שאני בהריון. לא חשבתי לבטל, אבל לא היה אכפת לי לא להתקבל: הייתי הכי מאושרת בעולם, כי כבר כל כך רציתי ילד. כשמנסים ולא מצליחים נראה שכל העולם בהריון, ורק את לא, וברגע שהשגתי את מה שרציתי הייתי פשוט מאושרת. התקשרתי ליורם זק, העורך של האח הגדול, והודעתי לו שאני בהריון, אבל אין לי בעיה להיכנס.
בשלושת החודשים הראשונים הייתי מחוברת לאסלה, הקאתי, היו לי בחילות איומות. אחר כך התחלתי לאט לאט להרגיש טוב יותר, אבל הרגשתי נורא כבדה. התחלתי את ההריון עם עודפים, ועליתי המון במשקל ממש מההתחלה.
באמצע החודש הרביעי נכנסתי לבית האח הגדול, ובדיעבד: זו הייתה טעות. כשאת בהריון נכנס בך בנאדם אחר. נעלבתי מכל דבר, הייתי בטוחה שאני הכי שמנה והכי מכוערת בעולם, רק חיפשתי על מה לריב. גם ככה הביטחון שלי היה בקרשים, והדינמיקה עם בעלי והבחורות בבית לא הייתה פשוטה.
כשהודחתי עברה עליי תקופה נוראית
אחרי שיצאתי מהבית עברתי תקופה לא קלה. הרגשתי שאנשים מחכים לנו בפינה, מחכים לראות מתי נתגרש. היו לי 39 מעלות חום בלי שהייתי חולה, רק מסטרס נוראי שגרם לחום שלי לעלות. הרגשתי שכולם נגדי, ירדו עליי בכל מקום, והכי פגע בי שירדו על המראה שלי. הייתי בהריון למען השם!
יש בחורות שמנות שטוב להן עם הגוף שלהן, אבל זה לא המקרה שלי. זה לא הגוף הרגיל שלי, וזה היה מתחת לחגורה. לא הרבה אנשים הבינו אותי, והצליחו לראות מעבר למה שראו על המסך, בחורה שכועסת ומקללת.
חששתי שאני מזיקה לעצמי ולהריון, הייתי בטוחה שיקרה משהו רע לעובר. יום אחד בכיתי כל כך הרבה זמן עד שראיתי מסך שחור, ונלחצתי ברמות, הייתי בטוחה שאני עומדת לאבד את ההריון שכל כך חיכיתי לו, שאני פוגעת בתינוק שלי בלי להתכוון.
בגלל שכולם הפנו לי עורף, חוץ מחברה אחת, עבר עליי הריון עצוב. אני מאמינה, בעצם משוכנעת, אין ויכוח: מרוב לחץ, אכזבה ובכי ילדתי מוקדם. פתאום, בלי קשר לכלום, ירדו לי המים וילדתי בשבוע 34, חודש וחצי לפני הזמן.
"כמו שאת, עם הפיג'מה, מיד לבית חולים"
בשעה 2 בלילה התעוררתי, והרגשתי שבורח לי פיפי. אמרתי שאולי זה חלק מהעניין, אני כבר לקראת הסוף ואולי העובר לוחץ לי על השלפוחית. קמתי, החלפתי תחתונים – ושוב ברח לי. שלושה זוגות תחתונים החלפתי, ולא נפל לי האסימון.
התקשרתי למוקד של קופת חולים, והאחות אמרה לי: "כמו שאת, עכשיו, עם פיג'מה – מיד לבית חולים. אם אין לך מי שייקח אותך, אני שולחת לך אמבולנס". אמרתי לה שבעלי צריך לקום בחמש בבוקר, ניתקתי והלכתי לישון. הייתי בטוחה שהיא מגזימה. בדרך כלל בעלי ישן כמו פלטה, אבל מאלוהים, באותו לילה הוא קם ושאל אותי מה קורה. ברגע שהוא הבין מה קורה הוא אמר לי להתלבש מיד, ונסענו לבית החולים.
הלידה הייתה יומיים אחרי הגמר של האח הגדול, וכולם זיהו אותי, היה מצעד של רופאים ואחיות לחדר. כל אחד שלח את החברים שלו לראות אותי. קיבלתי אנטיביוטיקה לווריד, והרופאים אמרו לי שיכול להיות שייקח שבוע עד שיתחילו לזרז לי את הלידה, כי כל שעה שהילד נשאר ברחם היא לטובתו.
פתאום, כמה שעות אחר כך, התחילו לי צירים. די מהר קיבלתי אפידורל, אבל לא נהניתי ממנו לאורך זמן. באיזשהו שלב, הצינורית של האפידורל נסתמה. הרגשתי את הצירים בטירוף, אבל כולם אמרו שזה לא הגיוני, כי אני עם אפידורל.
ההורים שלי היו איתי בחדר לידה, ואבא שלי אמר לי: "את יכולה לסדר לי את הבלוטוס בפלאפון?" – כמעט רצחתי אותו מרוב כאבים, מאיפה הוא שלף את השאלה הזו עכשיו? בסוף נכנסה לחדר רופאה שהאמינה לי, בדקה וראתה שהצינורית לא בסדר, ומיד דאגה שיחליפו לי אותה.
הלידה לא הייתה קשה, המצב הנפשי שלי היה קשה
היום אני יודעת שהלידה לא הייתה קשה, המצב הנפשי שלי היה קשה. פחדתי שאני לא אוכל לתת לילד שלי את כל כולי, שלא אצליח לתפקד כאמא. בכיתי בטירוף כל הלידה. שנים לא בכיתי כמו שבכיתי בחדר לידה, כמו ילדה שכואב לה. כל העומס, הפחדים של החודשים האחרונים יצאו ממני. כשהוא סוף סוף יצא, פחדתי להחזיק אותו, אבל ברגע ששמו אותו עליי חיבקתי אותו, והבנתי שיהיה בסדר.
בגלל השבוע המוקדם שהוא נולד בו, ניב היה שבועיים בפגייה. הייתי שם כל היום, משש בבוקר ועד אמצע הלילה. נכון שזו חוויה לא פשוטה, אבל לאט לאט נכנסתי לשגרה הזו, זה היה כמו לעבודה – פגשתי חברות חדשות, דיברנו והעברנו יחד את היום עם הילדים. עדיין היה לי לא קל, ורק בהשגחה עליונה לא נכנסתי לדיכאון של אחרי לידה, כי היו לי כל הסיבות לשקוע. רק כשחזרנו הביתה הכל התחיל להשתפר. כולם באו לבקר אותנו, ניב הלך והתחזק והרגשתי שזהו, אני אמא, והכל מסתדר.
כמה שלהריון הראשון לקח זמן, ההריון השני היה הפתעה: חודש וחצי אחרי הלידה כבר הריתי שוב. היינו בהלם, אבל לא חשבתי להפיל, אני מתנגדת לזה מאוד. ההריון והלידה של הבת שלי היו חוויה מתקנת למה שעבר עליי בהריון הראשון, פשוט ההפך הגמור: הלידה הייתה מהירה, קלה ובמועד, בלי אף תפר, והכי חשוב: הגעתי לחוויה הזו במצב הרבה יותר טוב.
היום זה בגדר זיכרון רחוק. עדיין כואב לפעמים, אבל כאמא לשניים, אני מסתכלת קדימה. מעבר לילדים, אני גם דואגת לעצמי: עשיתי דיאטה מאוד רצינית, ואני נראית שונה לחלוטין ממה שאנשים זוכרים. חוץ מזה, התחלתי ללמוד משחק, ואני נהנית מכל רגע.