סיפור הלידה שלי התחיל במוצ"ש, 29.10.11. או שאולי הוא התחיל בעצם שנים קודם לכן, כשהתחלתי בטיפולי פוריות ועברתי דרך ארוכה של טיפולים, אכזבות מתשובות שליליות והפלה.
אבל הכל היה שווה את הרגע שבו קיבלתי את יהונתני שלי לידיים - אז השתנה עולמי.
ההריון שלי עבר בקלות יחסית, היו ימים ששכחתי שאני בהריון. כן, אפילו בתור עובר, יהונתני שלי היה מלאך. ואז הגיע הזמן ללדת.
במוצאי שבת הגעתי למיון יולדות, עם כאבים שהופיעו כל רבע שעה, אחרי יומיים של צירונים באים והולכים בזמנים לא מוגדרים וברמות שונות. הכאבים התבררו במוניטור כצירים קטנים, ובדיקה פנימית הראתה פתיחה של ס"מ אחד בלבד. בשל עליה במדדי לחץ הדם וחשד לרעלת הריון, אושפזתי במחלקת נשים, והתחילו לתת לי זירוזים. במשך ארבעה ימים קיבלתי לא פחות מחמישה סבבים של זירוז, וכל זה – כדי להתקדם לפתיחה 2. אבל זה לא נגמר כאן; מכיוון שאני רגישה ללטקס, אי אפשר היה לעשות לי זירוז בעזרת בלון ולכן עברתי זירוז עם נרות.
ואז הגיע המלאך עם האפידורל
ביום רביעי הוחלט שדי, אי אפשר להמשיך בזירוזים, והגיע הזמן לעבור לחדר הלידה ולקבל זירוז בעירוי, לתוך הווריד. בחדר הלידה פגשתי את ד"ר רפאלי המקסימה. נרגעתי, ידעתי שאני בידיים סופר-טובות. בנוסף היו איתי צוות המיילדות המקסים, ודולה מדהימה של בית החולים שהייתה גם היא בהריון מתקדם. כאן אולי המקום להביע את תודתי לצוות של בית החולים וולפסון, גם בחדר לידה וגם במחלקת נשים, יולדות וילודים.
הלאה: אחרי חוקן נכנסתי למקלחת קצרה, ואז חוברתי לאינפוזיה עם חומר מזרז. לקח לפיטוצין שנייה וחצי בדיוק להתחיל להשפיע. כאבי הצירים היו בלתי אפשריים, ואז הגיע המלאך בלבן עם האפידורל, ומפה כל מה שהרגשתי לגבי הצירים היה את ההתלהבות של אחותי ושל החבר הכי טוב שלי, שראו את עוצמת הצירים במוניטור.
אחרי שעה והתקדמות של ס"מ אחד נוסף, שקידם אותי לפתיחה של 3 ס"מ, החליט הרופא התורן לנקב את שק ההריון ולגרום לירידת מים. הוא טען שזה יזרז את הלידה, אבל הוא טעה בגדול. כמעט 19 שעות עברו מרגע הפקיעה של המים ועד שראיתי את הבן שלי.
כל שעתיים בערך נבדקתי, לראות אם ישנה התקדמות. האפידורל עזר לכאבי הצירים, אבל כבר לא לכאבים של הגוף והנפש אחרי 24 שעות של צירים. בשעה ארבע וחצי בבוקר כבר לא יכולתי לסבול יותר, התחלתי לצעוק ודרשתי רופא. הרופא התורן הגיע, ושמע ממני את כל הכאב והתיסכול בצעקות.
רק אלוהים יודע איך הם עומדים בזה, יולדת אחרי יולדת. הסברתי לו שאני כבר גמורה, ודרשתי לעבור לחדר ניתוח ולסיים את הלידה הזו בקיסרי.
הוא הבין אותי דווקא, אבל ניסה לשכנע אותי לחכות למשמרת הבוקר, כדי שהצוות יהיה רחב יותר, או במילים שלו: "את לא רוצה לעבור את הניתוח הזה בצוות מצומצם, נכון?"
אמא שלי ספגה את כל התסכולים
ברגעים האלה אני מבינה שאני לבד. אין מי שיהיה איתי בקבלת ההחלטה אם לנתח או להמשיך ולהילחם על לידה רגילה. זו חוויה אחרת לעבור את כל התהליך הזה כשאת לבד ואין לך בן זוג להוציא עליו את כל התסכולים, העצבים והכאבים.
אמא שלי, המקסימה, ספגה בשקט את כל הקריזות שלי, מתחיל הלידה ובמשך עשרה ימים, עד שחזרנו הביתה עם יהונתן, אבל היא לא יכולה הייתה להתערב יותר מידי בהחלטה על הקיסרי.
אחרי הכל, היא לא רוצה לראות את הבת שלה בחדר ניתוח.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שפתאום היו סביבי המון אנשים, הפכו אותי חזרה על הגב וחיברו שוב את החמצן. כנראה שאני וגוזלי שלי כבר לא ממש יכולנו למשוך ונחלשנו שנינו. פה כבר לא חשבו פעמיים, ותוך דקות הייתי בניתוח חירום. כנראה שזה היה באמת דחוף, כי אפילו לא הורדתי לחדרי הניתוח של בית החולים, אלא נותחתי בחדר ניתוח מיוחד שצמוד לחדרי הלידה.
בשעה 9:17 דקות גוזלי שלי הגיח לעולם. ראיתי אותו שנייה וחצי, והועברתי להתאוששות של 24 שעות. בינתיים לקחו את זולי (קיצור לגוזלי) שלי לפגיה להשגחה, בגלל שהיינו כמעט 19 שעות ללא מי שפיר. עברה כמעט יממה עד שראיתי אותו שוב, והמפגש איתו היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
וכך, ב-3.11.11, חמישה ימים אחרי שהגעתי לחדר הלידה, הגיח לאוויר העולם יהונתן אליהו שלי.
במדור הקודם: "הלידה הייתה בשבילי סוג של אונס"