לפני ארבע שנים, קיבלו בני משפחת אלקלעי בשורה מרה, בתם ספיר בת ה-6 אובחנה כחולה בסרטן העצמות. ספיר נלחמה באומץ ובבגרות במחלה הקשה לאורך כל הדרך. היום, עשרה חודשים לאחר שהלכה לעולמה, חובקת משפחתה תינוקת חדשה. "ספיר תמיד תישאר איתנו", אומרת בטי, אימה של ספיר, "אבל החיים החדשים שנכנסו לבית מביאים לנו שמחה ונחמה".
בטי מספרת שהייתה מעודדת את ספיר ומנסה לשמח אותה בכל הזדמנות. "רציתי שהיא תבין שכולנו במלחמה איתה, ושננצח את הסרטן. הייתי אומרת לה שהסרטן לא אוהב שעצובים ומתרגזים, ושתהיה שמחה, והיא פשוט אימצה את זה. אבל ילדים מרגישים הכול ואי אפשר לזייף להם. אני נוהגת להתאפר ולטפח את עצמי, ובתקופה ההיא הפסקתי להתאפר, ויום אחד היא שאלה אותי: למה הפסקתי להתאפר ואם זה בגללה. עניתי לה שלא, והחלטתי שמאותו יום האיפור לא ירד לי מהפנים. זה נתן לה כוח להמשיך. אסור להראות לילדים שנשברים אלא שממשיכים הלאה לעוד קרב ועוד קרב. הייתה תחושה שבכל יום קמנו למערכה נוספת".
ספיר כבר לא תבריא מהמחלה
לאחר מספר חודשים של טיפולים במחלקה להמטו-אונקולוגיה בבית חולים דנה שבאיכילוב, היה נראה כי למרות התחזיות הקודרות, מצבה של ספיר משתפר. ספיר השתחררה מבית החולים וחזרה לביתה, כשהיא נמצאת במעקב רפואי. ספיר עלתה לכיתה א' נרגשת ואופטימית, והתקבלה בחום ובאהדה בסביבה בה הם מתגוררים ביד אליהו. "יום אחד המורה מתקשרת ואומרת שכואבת לספיר הרגל ושהיא צהובה, אספתי אותה מבית הספר, ישר לבית החולים. הרופא הציע להתחיל בזריקות לדילול דם, שלא סייעו לה. לאחר בדיקת CT התגלה כי המחלה שוב חזרה. הרגשתי שהסרטן פשוט מחכה מאחורי הדלת ולא נח ולא ישן עד שהוא יהרוג".
בינתיים עברו 3 חודשים, וספיר המשיכה להילחם על חייה. היא קיבלה תרופות ניסיוניות, וטיפול חזק שגרם לעצירת הסרטן, וניכר כי מצבה משתפר. "ניסינו הכול, רק לא לאבד אותה". ספיר הייתה השנייה מבין 4 ילדים: לירן (11), רותם (8.5) ולינוי (7.5) בטי מספרת שבאותה תקופה היא לא עבדה, וילדיה נאלצו להתבגר מהר מדי. בנה הבכור, שהיה רק בן 9 באותה תקופה, דאג לאחיו הקטנים, והכין אותם מדי יום לבית הספר. בין האשפוזים היומיים, בטי דאגה שלספיר תהיה שגרת יום בבית, שתלמד עם מורה פרטית, דודתה, שהייתה קשורה אליה מאוד, הגיעה לבקרה לעיתים קרובות, ובכלל דאגו להנעים את זמנה. "ספיר מאוד אהבה ללמוד, ובכלל היא הפכה להיות בוגרת ורצינית, זו ילדה בת 9 שהתנהגה כמו אישה בת 90. אפילו כשהייתה מוגבלת היא קיפלה לי כביסות ודאגה להוציא אותי המון מהבית. הסתרתי ממנה את מצבה, ולדעתי זה מה שהחזיק אותה ונתן לה כוח. אסור להחליש אדם חולה, צריך לתמוך בו ולשמח אותו כמה שיותר". ב- 3.2.2015 ספיר הייתה בת 9, וחברה של בטי ארגנה לה מסיבה גדולה ומיוחדת. "היום אני מבינה שזו הייתה מסיבת פרידה".
אני יודעת שאני הולכת למות
יום אחד בעת שספיר ישבה במכונית ובטי נהגה, התחיל לעלות קצף מפיה של ספיר. בטי נסעה במהירות לבית החולים, שם דיווחו לה שלספיר היה אירוע מוחי. לאחר שייצבו את מצבה, לא הסכימה ספיר להתאשפז וביקשה ללכת הביתה. "כשישבתי איתה בחדר, בין שיעול לשיעול עם מסכת החמצן עליה היא אמרה לי בטון רגוע: "אני יודעת שאני אמות". אמרתי לה שהיא לא תמות שיש לה כוחות - על, ושרק אנשים זקנים מתים". גם ברגע הקודר הזה, ספיר שמרה על הומור כשאמרה לאימה: "אם יקברו אותי, מי שישפוך עליי חול, אני אהרוג אותו".
בתוך פחות משבוע מצבה של ספיר הידרדר, האחות הגיעה לבדוק אותה ואמרה להוריה שהריאות של ספיר גמורות. "והיא שמעה את זה", אומרת בטי, "היא הייתה בהכרה מעורפלת, והיה מאוד קשה לראות אותה ככה. אבא שלה רצה לשמח אותה והביא לה ארנב קטן, היא ליטפה אותו וזה עשה לה טוב לזמן קצר". כל משפחתה של בטי ישנה בביתם של הסבא והסבתא, ואנשים הגיעו להיפרד מספיר. "ביום ראשון בלילה נפלה עליי תרדמת, אבא שלי התעורר לפנות בוקר, נכנס לחדרה של ספיר, ראה שהיא מרימה את הראש לרגע, ולאחר מכן הראש שלה נפל. הוא האחרון שראה אותה בחיים".
כשבטי קמה מהשבעה, היא חשה בדידות גדולה , אמנם לאורך כל הדרך היא קיבלה תמיכה אדירה מהסביבה ומהמשפחה שלה, אבל הבית היה ריק, ונדמה שיחד עם ספיר, הכול נעלם. "אמרתי לעצמי שאני רוצה תינוק. החברות וההורים שלי עודדו אותי לזה. הבנתי שרק תינוק חדש יפצה אותנו, אמרתי לבעלי שאנחנו חייבים להתעלות על עצמנו ולתת לבית ולילדים שמחה ונחמה, וקיבלתי מתנה גדולה - תוך חודש נכנסתי להריון. לפני מה שקרה לספיר, בכלל לא תכננתי ילד נוסף, מה גם שאני בת 40 וזה לא היה ברור שזה יקרה כל כך מהר. אבל מאוד רציתי תינוק, ההיריון מאוד חיזק אותי מבחינה נפשית, לדעת שיש חיים גם אחרי. ספיר לא יכלה להיפרד ממני והיא תמיד תישאר איתי".
אשרת שנולדה לפני שלושה ימים בבית החולים איכילוב, כבר משמחת את בטי ואת כל בני משפחת אלקלעי ומכניסה לביתם הרבה אור.
