זה לא נמשך הרבה זמן.
כשהגענו לשקיפות העורפית, הרופא בישר לנו בקול קר ולקוני, ללא הסבר: "התוצאה של אחד העוברים לא תקינה". רק לאחר מכן, אמר בקצרה שיש להמשיך לבדוק את הנושא והותיר אותי מעורפלת לגמרי. מה לבדוק? מה זה אומר ואיך ממשיכים מכאן? זה היה יום שחור מבחינתי והייתי רק בתחילתו. עוד באותו הערב, בעלי קבע תור מיידי לרופא מומחה. הייתי חייבת לשמוע חוות דעת נוספת. הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך ככה. קיבלתי פיצוץ לפנים ואני רוצה להבין מה קורה איתי. הרופא הפרטי בדק אותי והסביר לי שצריך לעשות מי שפיר על מנת להבין מה הבעיה באופן מוחלט ולא להתבסס על נתונים סטטיסטיים. הוא הציע שנשמור על אופטימיות ונראה איך זה מתקדם.
הכי גרוע זה שהרופא שותק
בשלב הזה קיבלנו החלטה שלא לספר לילדים דבר - לא על התאומים וגם לא על ההריון. הגענו לסקירה הראשונה והרופא השתתק. אני ובעלי כבר הבנו שהדבר הכי גרוע שיכול להיות בבדיקות האלה זו שתיקה של רופא בזמן שהוא מתבונן במסך. כעבור כמה דקות, הוא אומר לנו: "אני רואה שהלב של אחד העוברים לא מתפתח. את מופנית להתייעצות מיידית באיכילוב".
ההמלצה הייתה חד משמעית גם כן: לא להמשיך עם ההיריון. מיד קבעו לנו תור בהול לוועדה להפסקת היריון.
"איך אתם מרגישים לגבי זה?", אנחנו נשאלים על ידי הפסיכולוגית בוועדה. איך עונים לשאלה כזו? זו ההחלטה הכי קשה והכי לא הגיונית שאדם יכול לקבל. אנחנו נקרעים ממנה ושבורים. אבל לבסוף, אנחנו מקבלים את האישור של הרופאים להפסקת היריון של אחד העוברים.
הטלטלה הנפשית שעברה עלינו בתקופה ההיא היא עצומה. כל עולמנו חרב עלינו. רצינו את התאומים האלה כל כך, רצינו שהם יהיו שלנו ושנטפל בהם ופתאום הכול התפוצץ לנו בפרצוף. איזה מין דבר דפוק זה שהורים צריכים להחליט מה לעשות עם העובר?
שבוע 18. הפסקת הריון. הדרך לעשות את זה היא נוראית: מזריקים מחט עם רעל ללב של העובר. ככה. ממיתים אותו. הרגע הארור הזה שמזריקים את הרעל ללב של העובר הוא רגע נוראי. אני בוכה וצמרמורות חולפות בכל הגוף. אני יודעת שאין ברירה אבל אני כל זמן מרגישה שאני אמא לא בסדר, יכולתי להיות יותר חזקה, להביא אותו לעולם על אף הסטטיסטיקה האכזרית, להתמודד. אני שואלת את עצמי אז למה בחרתי להפסיק את ההריון?
אם היינו בוחרים אחרת, אחד מאתנו (בעלי או אני) היינו צריכים להיות כל הזמן סביבו. בכך הייתי פוגעת בשני הילדים הקיימים שלי ובתינוק שבדרך, בתא המשפחתי שלנו. אני לביאה ולא אעשה שום דבר בחיים שיפגע בילדים שלי. אז אני משתיקה את הקולות בראש בעזרת חוות הדעת הרפואית ומנסה להמשיך הלאה.
אבל אני הפוכה, כעוסה, טעונה. חושבת על החיים, על אלוהים, עסוקה בשאלה שאין לה מענה: למה זה מגיע לי? לנו? הדבר היחיד שמחזיק אותי זה הילדים שלי, זה כל מה שנתן לי סיבה לקום בבוקר. אם קיבלנו שניים, למה לקחו לנו אחד? למה זה טוב? אני מרגישה שיש לי חור בלב. הילד שהיה שלי כבר לא איתי. זה מלווה אותי כל הזמן וזה ילווה אותי עד למותי. הילד הזה היה לי בתוך הבטן, הוא חלק ממני, אני הרגשתי אותו.
כמה אירוני, אני עדיין נחשבת הריון בסיכון גבוה עם תאומים
אחרי הפסקת ההריון, חזרתי לעבודה בתחושה נוראית. יש לי עובר אחד חי ואחד מת בבטן. כמה אירוני, אני עדיין נחשבת ומטופלת בהריון בסיכון, הריון של תאומים. כעבור חודש בחרתי לספר לחברים מהעבודה מה קרה לי. אנחנו קרובים מאוד בעבודה והרגשתי צורך לשתף, לספר, רציתי להוציא את זה החוצה, פורקן, זה לא סוד.
זה סיפור נורא וקשה ואכזרי וקשה לשאת אותו. ואפילו לקרוא אותו. אבל היה לי חשוב לשתף אותו לטובת כל מי שעוברת את התהליך שעברנו אנחנו ואולי זה יקל עליה קצת. החיים הם מורכבים ומעמידים אותך בכל מיני סיטואציות שלא מכינים אותך אליהם בשום בית ספר. כשאני הייתי במצב של לפני ההחלטה, עזר לי לקרוא שיש עוד מישהי שמתמודדת עם זה, הרגשתי סוג של תמיכה, הידיעה שיש עוד נשים שעוברות את זה. אני פונה אלייך, האישה שמתמודדת עם זה, ואומרת לך: תעשי מה שהלב שלך אומר לך. אם את צריכה לעשות עוד בדיקה על מנת לקבל החלטה - עשי אותה והכי חשוב – השתדלי תמיד להסתכל על ה"יש" להתמלא מהקיים שיש לך בחיים. שום דבר הוא לא מובן מאליו: הילדים שלנו, העובדה שהם בריאים, הזוגיות, העבודה – אני מעריכה יותר את הכל ומודה על כך כל יום.