עוד יום לחוץ בעסק (minimalist), ואני רצה מספק כפתורים לספק בדים, אין זמן הלידה קרבה והמלאכה עצומה. אני לא לוקחת את הצירים ממש ברצינות, אך מתבדחת עם כולם שהיום אני יולדת. בשעה 14:00 שותפתי המהממת תמי מצווה עליי ללכת הביתה לנוח, וכך אני עושה. אני נשכבת על הספה ומבינה שזה זה. בעלי ישן כי שפעת נפלה עליו, ועכשיו גם אני: ״קום נראה לי שצריך ללכת לאיכילוב״.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת ninemonth@mako.co.il
הוא לא נלחץ אבל נרגש בטרוף אומר לי לבדוק תכיפות ועוצמה של הצירים. לא ממש הצלחתי לעקוב, אולי מהלחץ, אבל מבינה שציר כל שתי דקות משמעו ״שחר, תצאי מהאדישות, תכיני תיק ללידה, תתקלחי וצאי כבר מהבית״. אותה שותפה מהממת דואגת להוציא את בני הגדול מהגן ואני ובעלי מתארגנים ליציאה.
רחוצה ועם תיק בידי, יוצאת שמחה וטובת לב לכיוון איכילוב. בדרך רואה מהרכב את בני המתוק אוכל גלידה להנאתו בגלידרייה ליד בית החולים ומתרגשת מאוד. יודעת שזו הפעם האחרונה בה אני צופה בבני היחיד בעולם. ועוד קצת יהיו הם שניים.
השעה 17:10 ומחברים אותי למוניטור. המיילדת מיידעת אותי כי אני בפתיחה של שתי אצבעות ואני מיידעת אותה להכין את האפידורל ומהר. מאותו הרגע, הצירים היו בלתי נסבלים. לצערי, לא היו חדרי לידה פנויים ולכן לא העלו אותי לחדר. מזל שהמיטה במיון נשים הייתה האחרונה בשורה וזאת שצמודה לקיר. כי אם לא הקיר, אז בטח מישהו אחר היה חוטף. אני זועקת לעזרה מהמיילדת והיא בודקת והפתיחה כבר חמש אצבעות. מתחננת שוב לאפידורל והיא מחברת אותי לעירוי כדי לקדם עניינים.
השומר בכניסה למיון קורא לבעלי ומבקש ממנו להזיז את הרכב מהכניסה ובעלי נעתר. אני לבדי כואבת עד מאוד. קשה להעביר על הנייר את מה שהרגשתי. צעקתי בכל כוחי למיילדת שתבוא. ״נראה לי שהיא יוצאת״. תדמיינו את זה בצעקה מחרישת אוזניים, תגבירו את הווליום עוד קצת, דמעות וקיר מדמם מכאבים וכך זה היה. המיילדת מגיעה ובודקת אותי. מאותו הרגע, הכל משתנה. פרק של ER ואני הכוכבת.
יוצאים מהמעלית, עוצרים ועכשיו כבר יש עשרה אנשים מסביבי. מיילדת חדשה, מושיעתי, עומדת מולי ונותנת לי הוראות, אבל אני לא שומעת. אני חופנת את ראשי בגופה של המיילדת שעומדת לצדי, והיא מלטפת את ראשי. גופי חצי באוויר ולא מסוגל לשכב לרגע על המיטה. "לדחוף?? ללחוץ??? מה לעשות???" אני זועקת. המיילדת אומרת לי ״אל תעשי כלום!!!״ רק תסתכלי. ואני מסתכלת ומרגישה היטב את בתי דני מתגלשת לה מתוכי אל ידיה של המיילדת. באותו הרגע בדיוק מגיח בריצה בעלי, ונעמד מולנו ומלמל ״אני לא מאמין, אני לא מאמין״. שמים בידיו מספריים, הוא חותך את חבל הטבור ומניחים אותה עלי. כל זה במסדרון, אם שכחתי לציין. השעה 17:45. בדיוק 35 דקות מרגע שהגענו לאיכילוב ועד הרגע בו ילדתי בלידה טבעית את בתי דני.
אם ילדת פעם, גם לך יש סיפור לידה ששווה לספר אותו. שלחי אלינו את הסיפור שלך לכתובת ninemonth@mako.co.il