התחלתי לעשן בגיל 19 ומאז ועד ההריון עישנתי בקביעות 7 סיגריות ביום. הכמות היא לא בגלל שלא בא לי יותר, אלא כי הגבלתי את עצמי והקפדתי לכל אורך השנים לא להגדיל את תפוצת הטמטום, אה, סליחה, הסיגריות, בגופי. כמעט עשרים שנה, ואז פתאום, גיליתי שאני בהריון. אז הנה, אני מחרפת נפשי, מרכינה ראש ומודה שלמרות ההריון, היה לי קשה להפסיק לעשן. מאוד.
נשים בצד את זה שאני רגילה לעשן. עזבו את זה שהגוף שלי וכן, גם הנפש שלי, מכורים לזה. נתעלם מכך שלצערי הרב אני רואה בזה הנאה והפוגה לנשמה, נניח במהלך יום עבודה. או יום מנוחה. או, אוקי, כל יום שהוא. נשאלת השאלה - איך אמורים להתמודד עם כל הקשיים שההריון מביא איתו ללא סיגריות?! אפילו ברגע הגילוי, מחמת הלחץ, רציתי לעשן. בכל מריבת הורמונים עם בעלי, או סכסוך בכי הורמונים עם עצמי, רציתי לעשן. לפני כל אחת מהבדיקות המקסימות והמרנינות בהן בדקו האם העובר שלי חי/האם יש לו דופק/האם הוא מתפתח כהלכה/האם יש לו תסמונת דאון/ מומים כרומוזומליים ועוד קטסטרופות למיניהן, כן, ניחשתם נכון, רציתי לעשן. לפני הבדיקות, מחמת הלחץ, אחרי הבדיקות, לקצת רוגע אפטר לחץ.
אז מה עושים? כבר בהתחלה הגיעה הדילמה, מה לעשות? איך להתמודד? אני הרי לא רוצה לפגוע בדבר היקר לי מכל. החלטתי להתייעץ עם הרופאה שלי, זו שמלווה אותי לאורך כל ההריון. באופן ממש מפתיע היא הבינה את הקושי ונתנה לי "אישור" להוריד את כמות הסיגריות באופן הדרגתי. לדבריה, עדיף גם לעובר שאפסיק צעד אחר צעד ושהגמילה תחזיק מעמד מאשר שאפסיק בזבנג וגמרנו אבל אהיה עצבנית, בסטרס ואחזור למקלות הניקוטין הארורים חיש מהר.
אז כן, אתם מוזמנים לצלוב אותי, לתלות אותי על עץ, לטנף היטב ממש פה בתגובות למטה אבל אני אכתוב את זה ולא אתבייש. כן, עישנתי בתחילת ההריון ולאט לאט, עם הרבה עבודה עצמית קשה הצלחתי להוריד את הסיגריות לחלוטין ולהפסיק לעשן לחלוטין למען בריאות העובר שלי. כן, חשוב לי שתבינו שאישה בהריון היא לא גוש בשר ההופך לרובוט אוטומט מהרגע שהיא מקבלת את הבשורה המשמחת. היא עדיין ישות עצמאית פועמת עם מחשבות, רצונות והרגלים, לפעמים גם שליליים.
כן, היו לי ייסורי מצפון בכל שאיפה שלקחתי. כן, הלב שלי לגמרי התכווץ בכל פעם מחמת הדאגה לעובר וכן, בכל יניקת סיגריה בהחלט דמיינתי שאני גורמת לאוצר שלי את הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות ותאמינו לי, זה עונש קשה מספיק שלא ברא כמותו גם השטן. כן, אישה בהריון אחראית על עוד מישהו חוץ מעצמה. כן, היא הכל עבורו. היא זאת שאוצרת אותו ברחמה. היא זאת שמאכילה אותו, מנשימה אותו, מגינה עליו, מספקת את כל צרכיו ומשמשת חממה אנושית עבורו. היא גם זאת שצריכה לשרוד תשעה חודשים במצב לא פשוט, להתמודד עם קשיים פיזיים ונפשיים רבים ולשמור על איזון פנימי עבורו.
דרישת הסביבה היא שאצל כל אחת, כל השינויים יקרו בבת אחת באופן מלא, ושופטים בקלות. גם את, שופטת את עצמך. את הראשונה שרוצה להיות ללא רבב עבור העובר שלך ולעמוד בציפיות שלו ממך. לא לאכזב את בעלך, משפחתך והכי חשוב, את עצמך. את רוצה להיות האמא הכי טובה שאפשר ולעשות למענו הכל, מהדקה הראשונה שלו ברחם שלך. לפעמים זה קשה. אצלי זה הסיגריות, אצלך זה משהו אחר. מותר לך לא להיות מושלמת מיד, להתמודד עם קושי ולהתעכב עוד טיפה. אומנם אישה בהריון היא כבר סוג של אמא אבל היא גם בן אדם.
והנה עוד 5 ההרגלים שהכי קשה להפסיק בהריון:
אלכוהול. יש לך יחסים אמביוולנטיים עם אלכוהול ואת שותה רק משקאות וורודים, בכוסות גבוהות עם אחוז השתכרות אפסי? או שמא את חובבת אלכוהול רצינית, שותה ויסקי במקום קפה בבוקר וצריכה חמישה צ'ייסרים בממוצע כדי לתפוס קצת ראש? זה לא באמת משנה. את בהריון? מזל טוב! מעכשיו את והאלכוהול כבר לא חברים. שלום, חבר.
סושי. אז מילא האלכוהול, אבל איך את אמורה לשרוד תשעה חודשים ארוכים בלי סושי?! לאלוהים שבמרומים הפתרונות. לך רק נותן לשנן באוזני כל מי שקצת אוהב אותך את המנטרה החשובה ביותר ליולדת הטרייה: "מבקר בבית החולים ללא סושי - לא נכנס!".
חו"ל – זה לא שאסור לך לטוס. מותר לך. רק לא בשליש הראשון כי מסוכן, וגם לא באחרון כי כבר מלחיץ ולמי יש חשק בכלל, ובואי נודה, גם באמצע כשתרגישי כבדה, עייפה, כשעוד 20 בדיקות ממתינות לך בלו"ז הדבר היחידי שיתחשק לך לעשות זה לטוס למיטה שלך ולנוח.
ספורט ואקסטרים – נכון שמותר ואף מומלץ לעשות ספורט, אבל למי יש כוח וחשק? בטח לא באותה תדירות/עוצמה/סגנון שסיגלת עד כה. על פעילויות אקסטרים בכלל אין מה לדבר וכדאי שתתרגלי לכך שהאקסטרים הגדול ביותר שאליו תיחשפי בחודשים הבאים יהיה פתיחת המקרר וסגירתו. במידה ואת חיה ממש על הקצה – נסי לגלח מפשעות ולשרוך נעליים בחודש שמיני בואכה תשיעי. זה אקסטרים!
קבוצת מיקוד: ילדים, קשישים ואת – כשנכנסת להריון בתמימותך חשבת לעצמך "כולה הריון". טעות. מבחינת כל העולם ואשתו נכנסת אוטומטית לקבוצת המיקוד של האוכלוסייה החלשה בארץ. אמרי שלום לשותפייך החדשים, הילדים והקשישים. לכולכם צריך לדאוג, לכולכם יש צרכים מיוחדים ועל כולכם אסורים המוני דברים. אז נכון, קשה מנטלית להתרגל לסטטוס אחר ולהרגיש שכל הסביבה גורמת לך לחוש טעונת טיפוח, לטוב ולרע, אבל תתעודדי, זה עובר מהר ואת עוד תתגעגעי לזה. בדוק.
לעוד הגיגי הריון, טיפים והמלצות: כנסו לאתר של דבורי ויינר Beerburim