כשאני חושבת על הלידה של שירה, מתגנב לו לשפתיים חיוך בלתי נשלט וזרם של עונג עובר בגוף שלי. אני מוצפת באהבה.

שירה נולדה בלידה קסומה ונפלאה. ישנם רבדים שונים לסיפור שלי וקצרה היריעה מלהכיל את עוצמת החוויה האדירה הזו. זה סיפור מורכב ומיוחד, שעיקרו התבגרות והעצמה, והמון אהבה.

שירה (צילום: תומר ושחר צלמים)
קיבלתי מתנה יפיפייה שקוראים לה שירה|צילום: תומר ושחר צלמים
אמונה בגוף שלי

המסע שלי התחיל לפני שנתיים. הריון, לידה ועכשיו – הורות. היום אני מבינה שהמסע הזה העניק לי, מעבר לשירה, מתנה יפיפייה שלא תיארתי לעצמי שאי פעם אקבל, גם אמונה ואהבה כלפי הגוף שלי. זה מסע של התבגרות, התפכחות, גילוי העצמי והנשיות. המסע הזה הוא פסיעה משמעותית בדרך שהתחלתי לא מכבר, אל עצמי.

גיליתי כי המשמעות של לידה טבעית היא לא רק לידה ללא התערבות רפואית, או כפי שהיא מכונה בפי רוב – "בלי אפידורל". עבורי, משמעותה של הלידה הטבעית הייתה להתחבר אל טבעו של הגוף שלי, לתת לו לעשות את תפקידו ולמלא את תכליתו, להיות אישה במובן הפשטני והראשוני של המושג.

הלידה הטבעית חשפה בפניי את קסמו של הגוף שלי. התאהבתי בגוף הזה, בייחודו ובכוח שהוא מכיל. עברתי תהליך של העצמה ובסופו, למעשה, נולדו שתי נשים – בתי שירה, והאישה שאני.

 
היה לי חשוב ללדת בשקט

החלטתי לסמוך על הגוף שלי, לא להפריע לו לעשות את מה שהוא יודע – את התפקיד שלו, וללדת בלידה טבעית. חשבתי שמדובר בלידה ללא התערבות רפואית, כך שהתינוקת שלי תיוולד ללא השפעות נרקוטיות ואני אוכל לעשות את העבודה (labor) בצלילות. היה לי חשוב ללדת בשקט, ללא השפעות חיצוניות הקשורות לאינטרסים של בית החולים. התכוננתי, קראתי, חשבתי, תרגלתי, התייעצתי, ועשיתי עם עצמי את ההכנה הטובה ביותר שיכולתי לקראת הלא נודע.

 והנה, 28.11.09, התעוררתי בחמש וחצי בבוקר. הרגשתי ושמעתי מן "פק" וקפצתי מהמיטה. הערתי את אסף ואמרתי לו שאני חושבת שיורדים לי המים. או שכבר איבדתי כל שמץ של כבוד עצמי ובורח לי פיפי. לא בטוחה. יכול להיות שזה זה? יש בהריון מן תחושה שהוא לא ייגמר לעולם, במיוחד בחודש התשיעי. זו ירידת מים, הבטיחה לי המיילדת.  

טלפונים להורים הנרגשים, ניירת, מוניטור, הנה זה מתחיל.

 6:00 – עדיין אין צירים

בדקו אותי בבית החולים ואמרו שצריך לאשפז אותי במחלקה להריון בסיכון גבוה כי הייתה ירידת מים, אבל הרגשתי דווקא שהלידה מתקדמת ושהגוף שלי מתחיל לעבוד. אפילו שעוד לא היו לי צירים, היה לי צורך פתאום לנשום בצורה אחרת.

 אחד הרופאים בדק אותי, אמר שאין תנועות עובר והתחיל לדבר על זירוז אבל אחת האחיות אמרה – "לא משנה שאין לך צירים, רואים עלייך שהלידה שלך התחילה" והכניסה אותי לחדר הלידה.

 9:00 – הצירים מתחילים

האחות מילאה לי מים באמבטיה, הדליקה נרות ושמה מוזיקה. הרגשתי שהצירים הופכים להיות יותר ויותר משמעותיים ושכל פעם קורה עוד משהו. אסף עשה לי עיסויים באמבטיה ואמא שלי צילמה והכינה לי שתייה.

 13:40 – חיבקתי את שירה

הצירים המשיכו, הלידה התקדמה והאחות הציעה לי ללכת לשירותים. הלכתי לשירותים אבל לא הצלחתי לחזור משם, נשענתי בדרך חזרה על אחד הקירות והאחות הבינה שזה כבר הסוף. היא ביקשה ממני להתיישב על כסא הולנדי, מן מושב כמו אסלה שמתאים ללידה בכריעה, ואחרי כמה לחיצות חיבקתי את שירה שלי.

 הלידה התקדמה טוב כי עבדתי קשה

יש כאלו ששומעים את הסיפור שלי ואומרים – "ברור שלא לקחת אפידורל, לידה קצרה כל כך, לא היית צריכה". או –  "היא נולדה קטנה, אז היה לך קל להוציא אותה". ואני אומרת שהלידה התקדמה טוב כי אני עבדתי קשה. את הצירים עברתי בעיקר באמבטיה, והלידה עצמה הייתה בכסא הולנדי (במצב כריעה). צירי הלחץ היו טובים ואפקטיביים ותוך כמה לחיצות שירה הגיעה.  הייתי צלולה, מרוכזת וממוקדת בהנחיות של המיילדת. אני הייתי הכוח שהניע את האירוע וזו הייתה חוויה עוצמתית ביותר.

כשאני חושבת על הלידה של שירה אני גאה בעצמי. זה היה המסע שלי אל עצמי – אל הנשיות, אל הכוח, אל האימהות. מאז אני אני  - אבל אני אחרת.

>>"זה היה מהיר, בלי אפידורל": סיפור הלידה של אופיר