תהיתן פעם מי עושה סתימות לרופא השיניים שלכם? או האם הבנקאי שלכן מנהל את חשבונו בסניף שבו הוא עובד? ומי מיילד את המיילדות?
חמש נשים שעובדות בלידות של נשים אחרות – כרופאות או כמיילדות – מספרות על התחושה איך זה לעבור פתאום צד: איך מרגישים שקולגה, שעד אתמול שתית איתה קפה בהפסקות, בודקת לך פתיחה? והאם הידע והניסיון המקצועיים עוזרים או דווקא מפריעים למהלך הלידה? הצצה לסיפורי הלידה של הנשים שעובדות בזה.
"אם הייתי יודעת פחות, הייתי דואגת פחות"
ד"ר אלינה ברנר, רופאת נשים בבית החולים תל השומר, היא אמא לשתי בנות, שתיהן נולדו כשהייתה מתמחה בבילינסון. "בהריון הראשון הייתי בארה"ב, שם נכנסתי לשמירת הריון בגלל צירים מוקדמים. כשחזרנו לארץ, ישר משדה התעופה נסענו מיד לרופא שלי, ד"ר יואב פלד, שהכרתי במהלך ההתמחות. כשבאתי ללדת הייתי מאוד מודאגת לשלומה של הילדה, ופחות עניין אותי הקטע החברי או המבוכה, אם הייתה. בזמן הלידה לא היה לי זמן לחשוב בגלל המצוקה העוברית, ודי מהר הגעתי לניתוח".
ד"ר ברנר מציינת שבמקרה שלה, ידע הוא ממש לא כוח. "כשהייתי בשמירת הריון, הידע שלי על סיכוני הפגות הלחיץ אותי. ידעתי בדיוק מה יכול להשתבש וכמה זה מסוכן. למזלי הכל נגמר בשלום, אבל אני בטוחה שאם הייתי יודעת פחות הייתי דואגת פחות".
"מאז שילדתי בעצמי, אני הרבה יותר מזדהה עם יולדות, ובמיוחד כאלו שילדו בניתוח קיסרי", היא מוסיפה. "זה אמנם ניתוח פשוט יחסית, אבל מאוד כואב. אף פעם לא חשבתי כמובן שהן מגזימות, אבל אחרי שעברתי את זה על בשרי אני מבינה כמה קשה לתפקד, וכמה חשוב לנוח ולהחלים, למרות האינסטינקט האמהי והצורך לטפל בתינוק".
"הלידה שלי נתקעה כי הייתי עסוקה בלנהל אותה"
טל עברי, מיילדת בבית היולדות "ליס" שבמרכז הרפואי ת"א ויועצת הנקה, היא אמא לשני ילדים, שנולדו כשכבר הייתה מיילדת. "היה לי ברור שאלד בחדר הלידה שאני עובדת בו, מבחינתי זה כמו לידת בית. אני לא רואה בזה שום דבר מביך, להפך".
טל מספרת שבלידה הראשונה שלה לא קבעה מראש מי מהמיילדות בצוות תיילד אותה ומי שהייתה פנויה במשמרת פשוט קיבלה את החברה לעבודה. בלידה השנייה, לעומת זאת, כבר קבעה עם חברה - קולגה. "בסופו של דבר היא לא הייתה בחדר ברגע האמת: היא הלכה לקבל לידה אחרת שהייתה תחת אחריותה, ומישהי אחרת הציצה וראתה שהראש כמעט בחוץ", היא מספרת.
"אני חושבת שבלידה את צריכה להיות נטולת עכבות, ואני חייבת להודות שבחלקים מסויימים קצת הרגשתי שזה שאני בשליטה ויודעת מה צריך לקרות בכל שלב מפריע. בלידה השנייה ההתקדמות של הלידה ממש נעצרה, כי הייתי עסוקה בלנהל את הלידה ואת בעלי: 'תפתח את המגירה למטה, תביא זה, תגיד לי מי עובד היום...'. רק כשהצלחתי להרפות ולהתמקד בלידה עצמה, כיולדת ולא כמישהי שעובדת בזה, הייתה התקדמות משמעותית" .
טל מוסיפה כי מבחינה מקצועית היא לא רואה שינוי בתפיסות שלה מאז שעברה בעצמה את הלידה והפכה לאמא. "אני כן יכולה לומר שאני בפירוש הרבה יותר מתרגשת בלידות: מההנקה הראשונה, מהטלפון לסבא וסבתא שמבשר על הנכד החדש. זה מחזיר אותי לרגעים האלה שוב ושוב, כל פעם מחדש".
"הרופא הציע פיטוצין, אני לא הסכמתי"
ד"ר ליאת גינדס, רופאת נשים ומומחית לאולטרסאונד, היא אמא לשלושה ילדים – שלושתם נולדו כשעבדה כבר בבתי חולים.
"בלידה הראשונה הייתי עדיין סטאז'רית בבית חולים 'השרון'. ידעתי שאני רוצה להיות גינקולוגית, ובחרתי לעשות סבב בחדרי הלידה שפעלו שם בזמנו. מאוד התרשמתי מהם, והחלטתי ללדת שם בעצמי את הלידה הראשונה שלי. כשהגעתי ללדת, הייתי כבר עם צירים מאוד חזקים, אבל כמעט בלי פתיחה. המיילדות סיפרו לי שהמרדים רצה ללכת, וכדי שיישאר ויהיה זמין עבורי ברגע שיגיע זמני לקבל אפידורל הן שיחדו אותו בעוגיות וקפה טעים".
את שתי הלידות הבאות כבר ילדה ד"ר גינדס בבילינסון, שם עבדה כמתמחה. "אז כבר הייתה לי פריבילגיה לבחור בעצמי את המיילדת. זה מצב עדין, עם קצת פוליטיקה פנימית, אבל הצוות מנוסה בניתוב המצבים הללו – אני לא הרופאה הראשונה שמגיעה ללדת במחלקה שהיא עובדת בה".
ד"ר גינדס מספרת שהבחירה במיילדת מתבססת בעיקר על כימיה אישית. "רוב המיילדות מעולות, ואין הבדל בידע ובניסיון שלהן. בלידה השלישית באתי עם צירים מאוד חלשים, אבל הכרתי את הגוף שלי וביקשתי אפידורל בכל זאת. הבטחתי לכולם שאם לא תהיה התפתחות אקח זירוז. כל אחד שנכנס לבקר אותי בחדר הלידה ראה שיש לי ציר רק כל עשר דקות, והציע שאקח קצת פיטוצין. אבל אני גם מכירה את המקצוע וגם את הגוף שלי, וידעתי שככה הצירים שלי עובדים. בלידות שלי כמתמחה כבר די ניהלתי את הלידה, וביקשתי שלא יפסיקו לי את האפידורל - כי אני יודעת ללחוץ גם עם. ומאז שילדתי בעצמי, אני לא מפסיקה ליולדות את האפידורל לקראת הסוף. אפשר ללחוץ וללדת גם בלי להרגיש, אבל זה דורש שיתוף פעולה מצד היולדת".
"חווית הלידה הלא טובה שלי גרמה לי להפוך למיילדת"
דורית קרייזר היא מיילדת, שעובדת יחד עם בעלה, ד"ר דורון קרייזר. הלידה השלישית שלה התרחשה אחרי שכבר הייתה מיילדת בתל השומר. "את ההחלטה ללמוד סיעוד ולהפוך למיילדת קיבלתי בעקבות הלידה של בתי הבכורה. במהלכה לא קיבלתי את היחס שציפיתי לקבל ואמרתי לעצמי שאני צריכה להראות להם איך מיילדת אמורה להתנהג".
גם דורית מספרת שללדת בבית החולים בו היא עבדה הרגיש כמו ללדת בבית. "ולא סתם בית. בית מפנק, אוהב ועוטף. חברותיי היו איתי בחדר, כל הצוות שעבד במשמרת הורשה להיכנס. הרגשתי אהבה ופתיחות כלפי כל הנוכחים. הבעיה הייתה שדאגתי מי יישאר בחוץ, לדאוג לשאר היולדות שילדו איתי במשמרת".
דורית מעידה על עצמה שהיא פחדנית גדולה מטבעה, ופחדה מאד מהלידה. "בהיותי מיילדת שיולדת במקום כל כך מוכר - הן מבחינה פיזית, הן מבחינת הנפשות, הלידה שלי הפכה לזירה חמה. לא רק שלא מאיימת אלא מקום שהייתי שמחה לחזור אליו פעם בתשעה חודשים. היו לי אפס חרדות, ובעת הלידה עצמה, הייתה חגיגה של ממש - אכלו עוגיות ושתו קפה, התבדחו, ואני, תוך כדי, לחצתי כדי ללדת את רונה".
דורית אומרת שבהתחלה ניסתה לקבל החלטות בעצמה, אבל מהר מאוד התמסרה לידי הקולגות שלה. "הייתי מאוד ממושמעת. תחילה הן הציעו לי פרטיות, ושאבחר מי תיכנס, אבל הבהרתי להן שכל מי שרוצה מוזמנת - כי הלידה הולכת להיות אירוע חגיגי וכולם מוזמנים".
"אני מקרה קלאסי של הסנדלר הולך יחף"
גם ג'ני לכט, מיילדת בקריה הרפואית רמב"ם, ילדה את בנה הבכור במחלקה שבה היא עובדת. הלידה, שהתרחשה בשבוע ה-33 בסך הכל, תפסה אותה בהפתעה. "סיימתי משמרת, נסעתי הביתה והרגשתי כאבי בטן. אני מקרה קלאסי של סנדלר שהולך יחף, כי לקח לי לא מעט זמן להבין שאלו צירים".
לאחר שהתעשתה, חזרה לעבודה, והבדיקה הראתה שהיא כבר בלידה פעילה. "למרות הסיטואציה הלא פשוטה, לא הרגשתי מובכת או התביישתי. היום, בדיעבד, אני מבינה שאולי העובדה שהייתי צעירה מאוד שיחקה שם תפקיד, אבל הרגשתי מאוד טבעי. הרבה יותר מבלידה".
ג'ני מספרת כי הקושי העיקרי עבורה היה בתקופה הפגייה. "לפני שהפכתי למיילדת עבדתי תקופה במחלקת ילדים, כך שענייני הפגות היו מוכרים לי היטב, ואני בטוחה שעם לא הידע והניסיון שלי היה לי יותר קל לעבור את השבועות האלה".
"היום", היא מסכמת, "אני מרגישה שהיולדות שמגיעות אליי מרגישות הרבה יותר בטוחות כשהן שומעות שאני אמא. הרבה שואלות אם ילדתי בעצמי, וכשאני עונה שכן, ולפעמים גם מוסיפה קצת פרטים, הן מקבלות הבעה של הקלה גדולה. בסך הכל, למרות שזה קרה קצת לפני הזמן, הלידה שלי הייתה חוויה טובה, וגם בהריון הנוכחי אני מתכוונת להגיע לכאן, ולתת לחברות שלי לעשות את העבודה שהן כל כך טובות בה".