אחרי הלידה ובמשך שנים אחריה, אנחנו יכולות להרגיש כמו ילדות שמגדלות ילדות. זאת תחושה כאילו לקחו ילדה-נערה, שמו לה תינוק בין הידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, התחילה להתאהב בו, אבל גם הרגישה שהיא מגלמת תפקיד, שהיא כמו מטפלת מסורה, כמו ילדה ששמה על עצמה תחפושת "אמא" ופועלת מתוכה.
אותה תחושה היא לא העמדת פנים או חבישת מסכה כדי להסתיר את מה שאנחנו מרגישות באמת, אלא תחושה שלצד זה שאנחנו קשורות לתינוק ומאוהבות בו (או שלא), אנחנו גם לא מאמינות שאנחנו אמהות, אנחנו לא יכולות לקלוט שהיצור הקטן הזה הוא שלנו.
תחושת המשחק או ההתחפשות לאמא מוכרת ועולה כחלק בלתי נפרד מהמעבר להורות, אבל היא לא כל כך מדוברת. לכן, כשאנחנו מצפות להיכנס אל תפקיד ההורות ומיד להרגיש שהוא חלק מאיתנו, יכול להיות שנרגיש נרגיש בלבול, פחד או תסכול כשהמציאות שונה מזו שדמיינו.
חלק מתהליך מעבר משמעותי
להיכנס אל תפקיד ההורות דורש מאיתנו להכיר את הילדים שלנו, להכיר את עצמנו מחדש, להכיר את עולם ההורות ואיך אנחנו בתוכו. זה דורש להיפרד מהחזקות שהיו לנו על מהי הורות ואיך נכון לבצע אותה, והתהליכים האלו לוקחים זמן. יכול להיות שיעברו שנים עד שנרגיש שאנחנו אמהות, נקלוט שהילדים הם שלנו ואנחנו ההורים שלהם, ובינתיים סביר שנרגיש קצת בתחפושת.
תחושת ההתחפשות לא ייחודית רק למעבר להורות, אלא גם אופיינית למעברי חיים אחרים משמעותיים שלוקח זמן להסתגל אליהם. למשל, לוקח זמן לקלוט שאנחנו בצבא או במקצוע חדש, לוקח לנו זמן להרגיש שאנחנו נשואות או להרגיש בבית כשאנחנו עוברות דירה. שינוי הסטטוס מ"רווקה" או "נשואה" לסטטוס "אמא" הוא עצום, כזה שבאמת קשה לתפוס אותו. לכן, בהתחלה אנחנו בעיקר מרגישות ילדות שמגדלות ילדים ועם השנים תכיפות ההרגשה הזאת פוחתת ומשנה צורה.
האופן שבו אנחנו תופסות את התפקיד האימהי גם הוא קשור לתחושת ההתחפשות ולעוצמה שלו. הרי למדנו והרגשנו כל החיים שהאמא האישית שלנו (או דמות אחרת של אמא "טובה") היא בוגרת, יודעת, מכילה, אחראית, סבלנית, תכונות שלאו דווקא קיימות אצלנו, ובטח שלא בראשית ההורות.
בתקופה שאחרי הלידה אנחנו נמצאות במצב הכי ילדי שלנו, הכי פגיע, מצב בו אנחנו צריכות תמיכה, הכלה, הכוונה וייעוץ. עולות בנו תחושות כמו בלבול, חוסר ידיעה, תסכול, חוסר סבלנות, שאינן נתפסות עבורנו כקשורות לאיך שאמא אמורה להרגיש. זה יכול לייצר את התחושה שאנחנו משחקות בהצגה כלשהי, כמו שסיפרה לי אמא לחמישה ילדים:
"הייתי אמא חמודה עם מנשא, התינוקת שלי הייתה יפה, אהבתי אותה, צחקתי איתה, הלכנו לים, הכול היה מצוין, אבל בפנים היה 'ואוו, אני האחראית על היצור הזה? אני הרי עוד לא החלטתי מה אני אוכל בצהריים'".
מותר לנו להרגיש כמו אמא בתחפושת
עם השנים רובנו לומדות שלהיות אמא אומר גם להיות פגיעה, חלשה, ילדותית, לא יודעת, מתפרקת, כועסת, אנושית. לוקח זמן להבין שדמות האם מורכבת לא רק מחוזקות אלא גם מפגיעויות. זה לוקח זמן להיפרד מההנחות שהנחנו ולתת לחדשות להיכנס. כשזה קורה, אנחנו בהדרגה מרגישות פחות מתחפשות ויותר אנחנו - אמהות שהן גם ילדות לפעמים.
זה שאנחנו הופכות להיות אמהות לא אומר שאנחנו מפסיקות להיות ילדות, לכן אנחנו לא חייבות לקלוט מהר שאנחנו אמהות, אנחנו לא חייבות להחליק אל התפקיד בטבעיות. מותר לנו לא להאמין במשך זמן רב שהתינוק המושלם הזה הוא שלנו, מותר לנו להרגיש ילדות, מותר לנו לאפשר מרחב של גילוי כלפי מיהי האמא הספציפית שאנחנו. זה ממש בסדר להרגיש שאנחנו ילדות שמתחפשות לאמהות, הרי גם דרך התחפושת אנחנו יכולות לגלות דברים על עצמנו ועל העולם, לייצר התנהגויות שאפשר לבצע רק מתוך מתוכה.
לימור לוי אוסמי היא יוצרת האתר "נשים מדברות אמהות" ומלווה נשים לקראת ובתהליך ההורות.