העובדה שחופשת הלידה בישראל קצרה מידי ידועה לכל, בשל כך כל הורה נאלץ במוקדם ובמאוחר להתמודד עם השאלה החשובה – מה לעזאזל עושים עם התינוק בסיומה?
המצב הכלכלי בדרך כלל אינו מאפשר לרובנו להישאר בבית עם התינוק והשאלה הנשאלת היא מה הפתרון הטוב ביותר עבורו: מטפלת בבית שלנו? מטפלת השומרת בביתה שלה? פעוטון? משפחתון? איזה פתרון יאפשר לנו ללכת מידי יום לעבודה בלב שקט ולדעת שהתינוק שלנו נמצא בידיים טובות?
"רק משפחתון, הילד צריך חברה"
חברה שלי הודיעה לי נחרצות שאני חייבת לשלוח את אבישי לפעוטון או משפחתון. "תינוק צריך חברה. הוא צריך לפגוש תינוקות נוספים. את לא תאמיני איך זה יקדם אותו מבחינה התפתחותית".
בעלה הצטרף לשיחה וחיזק את דבריה. "תקשיבי לה, היא יודעת על מה היא מדברת. את לא תזהי את הבן שלך מרוב השינויים שיעבור במשפחתון, באחריות, וחוץ מזה, זה הרבה יותר זול".
"אז זהו" הודעתי לבעלי,"רותי אמרה שצריך לשלוח את אבישי למשפחתון. מסתבר שאבישי צריך חיי חברה, חיים בעלה אמר שזה גם יוצא יותר זול ושאנחנו לא נזהה את הילד בעקבות השינוי שיחול בו".
אבל אז, אחרי שהייתי נחושה בהחלטתי, נכנסה לעניין גם דנה. "בטח שלא תזהי את הילד! בגלל שכל הזמן הוא יהיה חולה. שתפסיק לבלבל לך את המוח. שלא תעיזי לשלוח את אבישי לפעוטון או משפחתון".
היא אמרה שבגיל הזה תינוקות לא צריכים חברה של תינוקות אחרים. הם אוהבים לשחק לבד. "תינוק בגיל כזה זקוק לחום ואהבה וקירבה לאדם יחיד שייתן לו מענה לצרכים הללו, ואם האמא חייבת לחזור לעבודה, עדיף שתהייה לו מטפלת קבועה".
והיא גם הוסיפה שיש לה המלצות נפלאות על שושנה שמטפלת אצלה בבית כבר עשרים שנה והייתה מטפלת של הבת שלה ושל כל האחיינים שלה והיא אישה מדהימה.
"אז זהו", הודעתי לבעלי, "דנה אומרת שיש לה המלצות נפלאות על שושנה שכבר עשרים שנה מטפלת אצלה בבית בתינוקות, היא שמרה על הבת של דנה ועל כל האחיינים שלה והיא אישה מדהימה. דנה גם אומרת שאבישי לא צריך חיי חברה. הוא צריך חום ואהבה וקירבה לאדם אחד".
"מטפלת? נראה לך שאישה זרה תגדל לך את הילד?"
לאחר שההחלטה נתקבלה תפסה אותי לרגע השכנה של אחותי במעלית והסבירה לי שעם כל הכבוד למחמאות שקבלתי על שושנה כמטפלת, כל עוד אין מצלמות בכל הבית של אותה שושנה המטפלת, אין לי מה לשלוח את אבישי אליה.
גם גיסתה לפני שלוש שנים קיבלה המלצות טובות על מטפלת ובסוף מה התברר? שהמטפלת כל הזמן ישבה וראתה טלוויזיה בזמן שהתינוק בכה בלול.
היא בכלל ממליצה לי על מטפלת אחרת שתשמור על אבישי אצלי בבית. "את צריכה לחשוב שבחורף זה יהיה מצוין כי לא תצטרכי להוציא את אבישי החוצה בימים גשומים, חוץ מזה לבן אחותי יש חבר שיכול למכור לך במחיר מצוין מצלמות ומיקרופונים".
"אז זהו" אמרתי לבעלי, "גיסתה של שכנה של אחותי גם קבלה המלצות על מטפלת אבל גילתה אחר כך שהתינוק כל היום בכה בלול והיא ראתה טלווזיה וחוץ מזה היא תדאג לנו לדיל מאד משתלם אצל חבר של בן של אחותה לרכישת מצלמות מעקב ומיקרופונים. צריך שהמטפלת תשמור על אבישי בבית שלנו וככה נוכל לדעת בכל רגע נתון מה היא עושה איתו".
בגן השעשועים אני עדה לוויכוח ארוך וקולני בסוגיית הסבתאות. אישה מטופחת גבוהה ויפה עד כאב הסבירה לחברתה המרושלת מדוע חייבים לנצל את הסבתות במשפחה לצורך שמירה על התינוק.
"מי אוהב את התינוק יותר מאמא ואבא שלו? סבא וסבתא! לכן זהו הפיתרון הכי טבעי. אני לא צריכה שזרים יגדלו את התינוק שלי בשלבים כל כך חשובים של ההתפתחות שלו".
החברה המרושלת לא הסכימה לדבריה "לחמותי אין כוח לרוץ אחרי תינוקות, היא כבר מבוגרת ואמא שלי לא בעונש". היפה כעסה "לשמור על הנכדים זה עונש?" המרושלת ענתה "אם זה באופן קבוע, אז לפעמים כן. אמא שלי יצאה רק עכשיו לפנסיה.היא רוצה לנוח, לבלות, לפגוש חברים. היא לא חייבת להישאר בבית ולגדל לי את הילדים".
ואז בעלי הודיע לי שהכין תכנית מגירה
שלושה חודשים של חופשת לידה חלפו עברו ביעף ופתרון אין. הארכתי את חופשת הלידה בחודש ועדין לא נמצא הפתרון. הארכתי את חופשת הלידה בחודשיים נוספים ומשום מה אבישי עדין נשאר תינוק ונראה כי אף מסגרת לא תתאים לו מלבד זו שהוא כבר נמצא בה.
לאחר שישה חודשים של חופשת לידה אני מבינה שלא ניתן להמשיך ולהתחמק. צריך להחליט וצריך להחליט עכשיו.
בחוסר חשק מוחלט ובלית ברירה חיפשתי לאבישי מטפלת. בלעתי חפיסה שלמה של כדורי הרגעה ותחת השפעתם של הכדורים בחרתי במטפלת שעליה קבלתי את מרב ההמלצות. נסענו לביתה של המטפלת, בעלי, אני ואבישי וסיכמנו על התנאים, כל הדרך חזרה הבטתי באבישי הישן ובכיתי.
יום למחרת כשדמעותיי עדיין לא פסקו, התיישב לידי בעלי, ליטף את שערי ואמר בשקט "הכנתי תוכנית מגירה". לא הבנתי. הדמעות המשיכו לזלוג.
"עד עכשיו את דיברת. רוצה לשמוע מה לי יש להגיד?" הבטתי בו במבט מלא תקווה "כן, אני רוצה לשמוע".
"דיברתי אתמול עם אמא שלך ושנינו ידענו שאת לא תצליחי להשלים עם העובדה שאבישי ילך למטפלת ומכיוון שאת כל כך אוהבת את העבודה שלך את בחיים לא תתפטרי, אז דיברתי עם הבוס שלי. אני יורד לחצי משרה. אני אשמור עליו חצי שבוע ובחצי השני תשמור עליו אמא שלך. מה את אומרת?"
מרוב אושר לא הצלחתי להוציא אפילו מילה אחת מהפה.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורת ביתן
הטור הקודם של מאירה: זהירות, חופשת לידה לפנייך