כשאני נכנסת בשערי מחלקת היולדות ע"ש ליס, קצת לפני 7:00 בבוקר, אני שומעת בעיקר שקט. אף אחת לא צורחת (בינתיים), אף רופא לא מכריז על מצב חירום (בינתיים) והמקום נראה יותר כמו משרד מנומנם מאשר כמו מקום שבו מגיעים חיים לעולם.
לרגע אני מתאכזבת. כבר שבועות שאני מחכה למשמרת הזו, ממציאה תסריטים דמיוניים וזה מה שאני מקבלת? סניף של ביטוח לאומי? אבל מהר מאוד מתחיל האקשן, ובמשך שמונה שעות אני כבר עוברת התקפי פחד, מזילה דמעות התרגשות ולמען האמת מקנאה קצת – גם ביולדות וגם במיילדות.
"אני קצת כמו פקחית טיסה", מסבירה אחראית המשמרת
טלי, האחות האחראית על חדרי הלידה ומיון היולדות, מקבלת אותי בחיוך. היא עוברת בין המיילדות שסיימו את משמרת הלילה, מתעדכנת באירועים מיוחדים ובעיקר: מקבלת דיווח על מצבה של כל יולדת שממשיכה למשמרת הבוקר.
"חלק גדול מהעבודה של אחראית המשמרת היא לשדך שידוכים", היא מספרת. "ליולדת שרוצה לידה טבעית אנסה להתאים מיילדת שאוהבת לקבל לידות בתנוחות לא שגרתיות, ליולדת עם היסטוריה רפואית מורכבת אצוות מיילדת מנוסה, שלא תילחץ בקלות. במהלך המשמרת אני יודעת מה קורה בכל רגע בכל אחד מהחדרים, קצת כמו פקחית טיסה של לידות".
7:20 –ר' ול' מתכוננים לניתוח קיסרי, שבו תיוולד בתם הבכורה. המיילדת ניבה קסטין, שאחראית על מרכז הלידה הטבעי בליס, העבירה להם קורס הכנה ללידה, אבל לתינוקת שלהם היו תכניות אחרות.
"בשבוע 30 היא עוד הייתה במצג ראש", אומרת ר', "אבל בשבוע 33 היא התהפכה פתאום, ולא הסכימה לחזור. ניסינו מוקסות, דיקור ושקלנו היפוך חיצוני, אבל בסוף החלטנו שאם היא בוחרת להיות ככה, נכבד את רצונה. כשהחלטנו לוותר על ההיפוך הבנו סופית שלידה טבעית כבר לא תהיה לנו, אבל החלטנו להפוך את זה לחוויה כיפית".
העובר במצוקה, טסים לניתוח קיסרי
8:15 – אחת המיילדות יוצאת מהחדר שבקצה המסדרון, וקוראת לעזרה. יולדת שקיבלה אפידורל הורידה במהירות לחץ דם, וגם הדופק של התינוק צנח. ניבה וטלי רצות אליה, הופכות אותה על צד שמאל ולאט לאט המדדים מסתדרים.
אני נכנסת לחדר של רות וברק. היא בפתיחה 5, אבל לא מרגישה כלום, ומדברת רגיל. הפרחים – לאפידורל. זו לא הלידה הראשונה שלה. לפני שנתיים וחצי היא ילדה בניתוח קיסרי. רות מלווה רק בברק, בעלה. "לא רצינו עוד אנשים. אנחנו מעדיפים להיות לבד, להתרכז במטרה שלנו. מבחינתי, מה שיהיה שיהיה. אני לא מפחדת מלידה רגילה וגם לא מניתוח נוסף. כרגע אני אופטימית, ומקווה שאצליח".
ברקע אני שומעת תכונה מחוץ לחדר, וממהרת לצאת למסדרון. פרופ' מני, מנהל חדרי הלידה ומיון הנשים, יוצא מהחדר הסמוך, ומכריז: "לפתוח חדר ניתוח, עכשיו". בינתיים הוא מספיק להזעיק רופא ילדים ולבקש טופס הסכמה לניתוח. ד"ר מיכאל שנהב, רופא בכיר בחדרי הלידה וד"ר סלמניק, רופאה בכירה נוספת, מתכוננים לניתוח, ותוך פחות מחמש דקות מגלגלים מהחדר את אורית, שכובה על המיטה. זו הלידה הראשונה שלה, והיא נראית מבועתת. אין היסטריה מסביב, הכל מנוהל בשקט, אבל אני מרגישה את היד עם העט רועדת לי. הדופק של העובר ירד כמה פעמים מתחת ל-50, אורית עם חשש לרעלת הריון. נועם, בעלה, נפרד ממנה בכניסה לחדר הניתוח.
8:57 – אחרי שמסבירים לי שדבר כזה קורה לפחות אחת למשמרת, אני נרגעת קצת. כדי להסיח את דעתי, המיילדת טטיאנה לוקחת אותי לפגוש את רונה, גם היא בלידה הראשונה שלה. "אתמול בחמש בערב ירדו לי המים. הצירים התחילו ודי מהר הבנתי שזה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי. למרות שפחדתי מהאפידורל, הלכתי על זה כבר בפתיחה ממש קטנה, ומאז זה שמיים וארץ".
"אני לא מעכל שאני אבא"
בזמן שאני בחדר עם רונה, הספיק הבן הקטן של נועם ואורית לצאת מחדר הניתוח, ולהגיע לתחנת השקילה. המיילדת פורסת יריעת נייר על המשקל, שוקלת את הקטנטן ומכריזה: 2 קילו, 805 גרם. היא מנגבת, מחתלת אותו בחיתול הראשון בחייו, ומוסרת אותו לנועם הנרגש.
אחותה של אורית מציצה על שניהם, ובוכה. "אני דואג לאורית", הוא אומר, "ובכלל לא מעכל שאני כבר אבא. אני חושב שבלידה רגילה אתה רואה תהליך, וכאן, בגלל שפתאום לקחו אותה לניתוח, לא נפל לי האסימון. אני יודע שאנחנו בידיים טובות, ולא פחדתי כשלקחו אותה לניתוח". הוא עוצר את שטף הדיבור כדי להביט בבן הבכור שלו. בינתיים עמעמו קצת את האור, והתינוק פותח את העיניים.
ניבה נכנסת למרכז הלידה הטבעי, כדי להקליד נתונים ולשוחח בטלפון עם כמה יולדות שמתעתדות להגיע לשם כשיתחילו הצירים. המרכז נראה כמו ארץ אחרת, או לפחות צימר מרוחק. בלי מיטות בית-חולימיות, בלי מצעים עם לוגו. יותר מהכל, ניבה מבקשת לדבר על הקשר האישי שנרקם בין היולדות במרכז הטבעי למיילדות, שמרגש עבורן כל כך כנשות מקצוע שבדרך כלל פוגשות את היולדות רק למפגש חד פעמי בן כמה שעות.
אחרי רונה, טטיאנה מכירה לי יולדת נוספת: אולגה. היא כבר בפתיחה 6, זו הלידה השלישית שלה – והיא בלי טיפה אחת של אפידורל. "אני בשום אופן לא לוקחת אפידורל. לא מרגישים את הילד, ויש יותר סיבוכים", היא אומרת בנחישות. פתאום יש לה ציר. היא נושמת עמוק, מתרכזת, וכשהוא עובר היא מסמנת לי להתקרב שוב. "בלידה השנייה יותר כאב לי", היא מספרת, ואני מחליטה לצאת ולתת לה להעביר את הצירים הקשים בשקט.
"אין תחליף להרגשה של הראש יוצא לך לידיים"
9:55 – שוב שקט מסביב. אני מנצלת את ההפוגה כדי לדבר קצת עם טלי, אחראית המשמרת, שמספרת לי על ההתמכרות של המיילדות. "מאז שאני אחות אחראית יוצא לי לקבל פחות לידות, אבל אין תחליף להרגשה של הראש שיוצא לך לידיים. מדי פעם אני גונבת לבנות לידות, כשהן לא שמות לב".
טטיאנה ואני נכנסות לבדוק את אולגה. עברה רק קצת יותר משעה מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה, אבל ברגע שאני נכנסת לחדר, אני מבינה שהיא התקדמה מאוד. את הרוגע החליפו רעידות בגפיים, והיא בוכה בשקט. טטיאנה לוחשת לי: "רוצה לראות לידה?". כשאני עונה בהתלהבות שכן, היא שולחת אותי לבקש רשות מטלי, ואומרת לי למהר, כי לא נשאר הרבה זמן.
בינתיים היא מקבלת את הסכמתה של אולגה. טטיאנה משביעה אותי שלא אתעלף, ומתחילה לבדוק את אולגה. הפתיחה מלאה, ואפשר להתחיל ללחוץ. אולגה לוחצת כמו נמרה. בלי צעקות, בלי צרחות, בריכוז עילאי. היא ממלמלת ברוסית, מזילה דמעות. זו לידה שלישית, והכל מתקדם מהר. טטיאנה פותחת שקית ניילון גדולה מתחתיה, ואחרי שתיים שלוש לחצות, מניפה תינוקת שמנמנה, מכוסה כולה בורניקס.
אני מצלמת, בידיים רועדות, בקושי רואה משהו מעבר לדמעות ששוטפות אותי. טטיאנה מניחה את התינוקת על אולגה, ורק כעבור כמה דקות לוקחת אותה, מכריזה בהערכה ידנית שהמשקל 3.800 – ומפספסת רק ב-90 גרם.
"כמה חיכינו לך, את נשמה עם גוף"
11:11 – ל' יושב ליד עמדת השקילה, מחזיק את התינוקת החדשה שלו ושל ר', באפלולית. הוא מדבר אליה כאילו אף אחד לא שומע. "תרגישי את הלב שלי, את מרגישה איך הוא דופק?", הוא שואל. "כל כך חיכינו לך, את נשמה עם גוף". הסבתות נכנסות, וכולם מסכמים שהתינוקת יפה כמו ר'. "מרגש לראות גם איך סבתות נולדות", אומרת ניבה, בהגיעה בינתיים ומתמוגגת מהתמונה המשפחתית.
רות, יולדת הויב"ק (לידה ואגינאלית אחרי קיסרי), מתקדמת יפה. בבדיקה האחרונה היא הייתה בפתיחה של 7 ס"מ, והראש של התינוק מבוסס היטב באגן. רות מבקשת להתרכז בלידה ולא לדבר יותר, ואני מסתפקת, בהסכמתה, בעדכונים של הצוות. בגלל הצלקת ברחם מהניתוח הקיסרי שעברה, אי אפשר לזרז את הלידה. "מבחינת האגן שלה היא כאילו לא ילדה אף פעם", אומר פרופ' מני. "היא נתקעה בפתיחה 3 בלידה הראשונה, אבל אנחנו מקווים שהפעם היא תצליח".
לפני סוף המשמרת, אני מתעדכנת במצבן של שלוש היולדות "שלי": רות עם פתיחה 9, רונה כמעט לא התקדמה. אני מבקשת מטלי שתציג אותי לאחראית המשמרת הבאה, כדי להמשיך להתעדכן מהבית בלידות שלהן, ומתחילה בסיבוב פרידה במחלקה.
המיילדות נוגעות באלוהים כל יום
בדרכי החוצה אני עוצרת ליד אחד החדרים, למשמע צרחות מהסוג הכי קלישאתי. "הרגת אותי, מה עשית לי!" ו"לא לא לא, אני לא רוצה ללחוץ, אני רוצה הביתה". אין ממי לבקש רשות להיכנס, ולכן אני מקשיבה מהמסדרון. המים יורדים, מקוניאליים, ונכנסת לחדר רופאת ילדים. יחד איתה שני רופאים נוספים, שמפצירים ביולדת ללחוץ, ואחרי שכנוע מאסיבי היא מתרצה, וממשיכה ללחוץ ולצעוק. פתאום יש מחיאות כפיים, ובכי חלוש של תינוק. היא מסרבת להחזיק אותו, ואומרת שהיא מפחדת. אחרי כמה שניות היא נרגעת, ואומרת בסיפוק: "איזה גבר אתה!".
15:00 – אני הולכת הביתה. כשאני מתקשרת, מאוחר בערב, לחדר הלידה, אומרים לי שרות ורונה ילדו בעזרת ואקום. רות ב-18:25, ורונה משכה כמעט עד עשר בערב.
עבר יותר משבוע מאז. אחרי החוויה הלא תיאמן שעברתי, אני מוצאת את עצמי עדיין מדברת בעיקר על זה. כשאני כותבת את החוויה, אני חיה אותה מחדש. אני כותבת על קיסרי הבזק, והבטן מתהפכת לי כמו ברגע שראיתי את אורית על המיטה בדרך לניתוח. אני מספרת על האבות הנרגשים, שמחזיקים את התינוק החמים והטרי שלהם בזמן שהאמא נתפרת, ועולות לי דמעות. אני נזכרת בלידה שלי וחושבת על הלידות הבאות.
בפרספקטיבה של ימים ספורים, נראה לי שרק דבר אחד ברור: המיילדות, הנשים הנפלאות הללו בחרו נכון. למרות הקושי הפיזי והאינטנסיביות, הן מוארות כשהן מדברות על המקצוע שלהן, גם אחרי עשרות שנים, והן באמת נוגעות באלוהים כל יום.