כמה כבר נכתב, נאמר ונטחן עד עפר על שכחת ילדים ברכב שהובילה למותם הנוראי והצורח. זה אולי אחד הדברים המזעזעים ששמעתי עליהם, כאישה וכאמא אני כואבת את המוות הנוראי הזה עד לשד עצמותיי. אבל באותה מידה קשה לי להתעלם ממה שמתרחש מאז המקרים האלה ברשתות החברתיות. הפייסבוק שלי מלא בסטטוסי זעם של אחרים ששופטים וצולבים את ההורים האומללים שעשו את טעות חייהם ואני תוהה מאיפה הבטחון שלנו כהורים ש"לי זה לא יקרה".
"איך אפשר? לי זה לא יקרה!"
אני די בטוחה שהאבא ששכח אתמול את הילדה ברכב התפחלץ יום קודם כאשר שכחו ילדה אחרת ברכב וטען תוך צקצוק לשון ביקורתי "איך אפשר??? לי זה לא יקרה" והנה, שעות ספורות לאחר מכן, וזה הדבר האיום שגם לו קרה.
הבעיה שלנו היא לא ההורה חסר האחריות. הבעיה היא המרדף התמידי, הלחץ להספיק הכל ומהר. אנחנו מתקיימים בחברה שסובלת מהפרעת קשב תמידית, כי אי אפשר כמעט להתרכז כל הזמן בהכל. מדי שעה, מדי דקה, אנחנו חווים עומס והצפה ריגשית, קוגנטיבית וויזואלית כל הזמן.
אני לא חושבת לרגע שלאבא הייתה יותר חשובה שיחת הטלפון, העבודה, או השינה. אין הורה נורמלי בעולם שיש משהו שיותר חשוב לו מהילד שלו, אין. כל הורה באיזשהו שלב בחייו מוצא את עצמו עושה עסקאות עם הגורל - יבטיח הכל, רק שלא יאונה דבר לילדיי. תן לי את כל המכות שכתובות לילדיי בגורל, אבל אל תגע בהם. שהם יישארו בריאים ושלמים.
יש מישהו אחד בעולם הזה שבאמת מאמין שהתינוקות הרכים הללו נשכחו בכוונה? שלהורה לא היה אכפת מספיק? שמגיע לו עוד עונש מאסר? הרי זה ברור שמעתה והלאה הוא יישב בכלא הקשה ביותר. בכלא של חייו. אין תחושה קשה יותר מלאבד ילד. אין.
הזוגיות שלו נהרסה, כי אי אפשר באמת לסלוח לבן זוג על טעות כזו.
החיים שלו נהרסו, לנצח הוא ישא באשמה של זה שהרג את הילד שלו.
הכי קל לנו לשפוט. לי זה לא יקרה, אני בטוח לא אשכח.
ואם כן?
שנאת חינם היא החלק הכי רקוב בחברה שלנו
השלב הראשון עבור כולנו צריך להיות ההבנה שזה ב-א-מ-ת יכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו, גם אם אנחנו "הורי השנה". ברגע קל של היסח דעת, ברגע של עייפות נוראית, ברגע של הצפה ריגשית מאירוע אחר - הכל יכול להיות ולצערי קיבלנו שלוש הוכחות לזה רק השבוע!
אני בטוחה שהם כולם הורים טובים ועשו את המקסימום כדי לאהוב את הילדים שלהם וברגע כל כך חשוב, כל כך קטן אבל כל כך קריטי העולם שלהם נחרב. הם כבר נענשו מספיק. לא צריך להמשיך לשפוט אותם.
היום, תשעה באב, יום שהמוטיב שלו הוא הטפה נגד שנאת חינם. אני בחורה חילונית לחלוטין ולא ממש שומרת מצוות, אבל אני כן יכולה לומר ששנאת החינם הזו, היא הדבר הכי רקוב שאפשר להכיל בתוכנו כחברה, כעם וכהורים. רגע לפני שאנחנו ממשיכים לצלוב את ההורים המסכנים האלו, תנסו לגלות טיפה קטנה, חלק פצפון של חמלה כלפי אותו הורה.
אנחנו מזדעזעים מהמחשבה על המוות הנוראי ומלא הייסורים של התינוקות הקטנים השבוע. עכשיו תחשבו על זה שגם האבא חושב על זה. כל היום. בלי רגע של מנוחה. וזו הייתה הילדה שלו. אין עונש גדול מזה עבורו. תנסו להבטיח באמת שלכם זה לא יקרה, יש מיליון רעיונות איך לא לשכוח את הילדים, החל מאפליקציות מיוחדות בטלפון הנייד, שימת נעל שמאל מאחורה ליד הילד, להניח את התיק והסלולרי ליד הילד, מכשירים מיוחדים שמתריעים כשנשאר ילד ברכב, להנהיג נוהל עם הגננות על וידוא הגעת ילד ועוד כהנה והכנה דברים.
אבל הכי חשוב בעיניי זה להתחיל בלהוריד את העומס מכם. תנסו ולו במעט להרגיע את המירוץ המטורף שאתם חיים בו, להתרכז בילדים שלכם, להתרכז בעצמכם. תהיו ערים לדברים סביבכם, בעיקר לילדים שלכם.
אני ממש מקווה ורוצה להאמין שזה היה המקרה האחרון שנשמע עליו ואני מאחלת לכולנו שלעולם לא נדע כזה צער וכאב.
אורטל בירן גורפינקל היא דולה ומדריכת הכנה ללידה, בעלת "אמאהבה-הבית שלך לאמהות"
>> גם אני יכול להיות אבא שישכח את בתו באוטו
>> הנקה בטוחה: מדריך מציל חיים
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים