אני זוכרת את הפעם שדיברתי עם חברה על הדיכאון אחרי הלידה שחוויתי. היא שאלה אותי בפליאה "עדיין לא עברה לך תחושת האשמה?" ואני הבנתי שלא. גם אחרי שנתיים, כשהתקופה הזו הרחק מאחורי, אני עדיין מרגישה אשמה.
היום אני מבינה שתחושת האשמה הזו כנראה גם לא תעבור לעולם; תמיד ארגיש שלא אהבתי אותה מספיק, שלא נתתי לה מספיק, שלא חיבקתי אותה מספיק, שלא הייתי סבלנית מספיק.
דווקא אני, דולה במקצועי, כשכל עיסוקיי סובבים סביב הריון, לידה ואמהות, לא הצלחתי לתת לתינוקת שלי את הדבר הכי בסיסי שכל תינוק צריך- מגע, חום ואהבה. אני, שכל כך קל לי להעניק את זה לאחרות, לא הצלחתי לתת את הדבר הבסיסי הזה לגורה הקטנה שלי.
הסנדלר הולך יחף?
חודשיים אחרי הלידה שלה חזרתי לעבוד. ככה זה כשאת עצמאית, אין לך כל כך הרבה ברירות. אני זוכרת שהדרכתי הריוניות בקורס הכנה ללידה ועברתי איתן גם על הסימנים שמצביעים על דיכאון אחרי לידה, שידעו לזהות אותם אם יופיעו וכמה חשוב להיות קשובים לסימנים האלו.
תוך כדי שאני מדברת, אני לפתע קולטת שאני בעצמי סובלת כמעט מכל הסימנים האלה. אחד לאחד. זה הרגע בו הבנתי שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה.
נכון שגם לפני הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, אך בכל פעם שאזרתי אומץ והעזתי לומר שקשה לי, בעלי ניסה להרגיע אותי ואמר שזה בדיוק מה שהיה לי גם אחרי הלידה של הבכורה, ושאני פשוט לא זוכרת. אבל אני ידעתי שלא. הרגשתי שהפעם זה לא אותו דבר. הרגשתי שאין לו מושג על מה אני מדברת, שאני נשרפת מבפנים ואף אחד לא יודע מה עובר עליי. כמה אשמה אני נושאת כל יום בבטן, בלב ובנשמה.
למחרת הלכתי לחיסון בטיפת חלב. האחות שאלה אותי מה שלומי, ואני התחלתי לבכות. ניסיתי לשחרר קצת מכובד האשמה שרבצה על כתפיי, אבל היא מצידה הגיבה בהיסטריה ומשום מה החליטה להפנות אותי לפסיכולוגית ילדים במרכז לטיפול בגיל הרך , וזאת מפני שלא היה אף גורם שמתמחה בטיפול בדיכאון אחרי לידה בעיר בה אני גרה.
סירבתי. לא נראה לי הגיוני ללכת לאיש מקצוע שלא מתמחה בבעיה שאני סובלת ממנה והמשכתי הלאה. כלפי חוץ- הכל היה רגיל. עבדתי, הדרכתי, אפילו חזרתי ללוות לידות. לא שיתפתי איש בתחושות שלי ודאגתי להסתיר את זה טוב. אני יודעת להעמיד פנים מצוין.
המשכתי לעבוד כרגיל, למרות שלא היה לי ברור איך אני ממשיכה ללוות לידות ולקבל חיים חדשים לעולם כשבפנים הכל מרגיש כל כך מת. באחת הלידות הארוכות שליוויתי הייתה תמונה של תינוקת מחוץ לחדר שנראתה כמו התינוקת שלי. הרגשתי שאני חייבת אוויר, רצתי החוצה ובכיתי את נשמתי. אז הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה ושאני חייבת להוריד הילוך ולטפל קודם בעצמי.
רוצה לסלוח לעצמי שלא הייתי האמא הכי טובה עבורה
היום, כשאני כותבת במבט לאחור, אחרי שעבר מספיק זמן מאז, אני יכולה להגיד בוודאות שסיימתי את הפרק הזה בחיי. אבל יום כיפור, שמאז ומעולם היווה עבורי תקופה של חשבון נפש עם עצמי, גורם לי להרגיש שהגיע הזמן לסלוח לעצמי. שאני חייבת לסלוח לעצמי.
אני רוצה לסלוח לעצמי שלא הייתי האמא הכי טובה שיכולתי להיות עבורה; לסלוח לעצמי שלא ידעתי לדרוש את העזרה שמגיעה לי; לסלוח לעצמי שסחבתי הכל לבד, בשקט בבטן כי התביישתי שידעו שאני חווה דיכאון אחרי לידה.
היום אני גם לומדת לקבל את זה, שתמיד כשאסתכל על התקופה הזו אחורה ארגיש אשמה נוראית שתחנוק את גרוני. אני רוצה לבקש סליחה מהתינוקת שלי, על השנה הקשה הזו של שתינו, שכנראה לעולם אנסה לפצות אותה עליה.
ולכל האמהות שחוות דכאון אחרי לידה, דעו שאתן לא לבד. גם כשנראה לכן שרק אתן יודעות כמה קשה לכן ומה גודל המשבר שאתן עוברות. תדברו, תשתפו, תפנו לעזרה, רק אל תשמרו את זה בבטן. ותסלחו לעצמכן.
אורטל בירן גורפינקל היא דולה ומדריכת הכנה ללידה, בעלת "אמאהבה-הבית שלך לאמהות"