"הפעם זה יהיה אחרת לגמרי!"
"היוש", קרצתי לערימת קלטות הווידאו המשפחתיות מעלות האבק על המדף, שמחכות כבר שנים שמישהו ידאג להמיר אותן למדיה עדכנית יותר, "נתראה בחופשת הלידה". בחגיגיות הוספתי את השורה: "למיין את קלטות הווידאו" לרשימת "המשימות הביתיות שלא מבוצעות לעולם – ויבוצעו בחופשת הלידה הבאה" (מיד אחרי "לארגן מחדש את המחסן" ולפני "להחזיר סוף-סוף למקום את תמונות הילדות שהוצאתי פעם מהאלבומים הישנים בשביל איזו מצגת"). לא, הפעם זה יהיה אחרת לגמרי, חשבתי לעצמי. חופשת הלידה הזו תהיה החוויה המתקנת שלי.
בינקותו, אך לפני שנה, כונה נבו (בחיבה! בחיבה!) "תינוקפלצת". העברתי אתו ארבעה חודשים בבית, וסבלתי כמעט מכל רגע: הוא היה מצוי באי שקט תמידי, בכה המון, לא שיחק לבד אפילו שניה והיה צריך שאנדנד את הערסל שלו באופן קבוע כדי שיצליח לישון מעל לעשרים דקות ברצף. רשימת ה"דברים לעשות בחופשת הלידה" הקודמת נותרה מלאה, בלי סימון של וי על אף סעיף. במשך ארבעה חודשים לא התפניתי לעשות שום דבר שלא היה קשור בתינוק – בכל פעם שקמתי והתרחקתי ממנו ליותר מחמש דקות, הוא תבע את נוכחותי בצרחות. פחחחח, למיין קלטות? בקושי הצלחתי למצוא עשר דקות של שקט כדי להתיישב ולאכול ארוחת צהריים.
רידג' וברוק, אני רואה שלא קרה אתכם הרבה
ואכן, השבוע הראשון עם ניצן בבית נראה לי כמו חלום. הוא נרדם בקלות ושמר על תנומות יום רצופות בנות שעתיים עד שלוש, ואני הספקתי להכין לנבו אלבום מהמם לכבוד גיל שנה, להתקשר ולהתקשקש עם כל החברות ואפילו לישון קצת מדי פעם בעצמי. אלא שהשבוע הראשון עבר, ניצן הפך מעובר מכווצ'ץ' לתינוק, נזכר שבגנים שלו יש הרבה פלפל, הודיע שהוא ממש לא מתכנן להיות תינוק נוח - ואני מצאתי את עצמי שוב ללא דקה פנויה. שנה עברה, והנה אני שוב מחזירה את קלטות הווידאו להתאבק על המדף. מה קורה, ברוק ורידג'? הכול ברגיל? שום דבר חדש? אל תתנו לי להפריע לכם בתכנון חתונתכם השישית, אני רק יושבת פה ליד הערסל ומנדנדת.
למרות שניסיתי להיות קולית בקשר לזה, גל של תסכול ואכזבה מרה שטף אותי. מה, איך זה שכולן נהנות בחופשת הלידה שלהן ורק לי זה כזה סיוט? למה רק התינוקות שלי צורחים בעגלה ואי אפשר ללכת איתם לשום מקום, בטח שלא להתיישב? איך יכול להיות ששוב אני בסרט הזה: נלחמת מלחמות התשה על הרדמות, בקושי מספיקה לספור עד שלוש בין התעוררות להתעוררות, לא מסוגלת להניח את התינוק לכמה דקות ולפנות את הידיים?
אולי זה לא הם, אלא אני?
זה נכון, מהיום הראשון אני מרדימה את ניצן על הידיים. לא כי זה כיף לי, אלא רק כי הוא לא מוכן להירדם בשום דרך אחרת. וזה לא שלא ניסיתי - נשבעת שחיפשתי בגוגל "איך מלמדים תינוק בן אפס להירדם עצמאית" ולא מצאתי תשובה. ניחוש שלי? לא מלמדים. אמא שהתינוק שלה מצליח להירדם לבד מגיל אפס היא אמא שנולד לה, למזלה, תינוק שמסוגל להירדם לבד מגיל אפס.
הסרתי מעליי את האשמה, אם כן, ופניתי לרחמים עצמיים. למה דווקא לי, ולמה שוב? איך זה שהטבע לא עשה עמי חסד ראוי, והעניק לי הפעם כדור שינה שמנמן ורך? והקנאה, אוי, הקנאה – על הנשים המחויכות בשבילים, אלה שעוצרות לפטפט ולא דוהרות עם העגלה והיצור המצווח שבתוכה הביתה, מהר, לפני שמישהו יעצבן וישאל אם הוא אולי רעב.
אז לא, לא הייתה לי חוויה מתקנת, והשני לא היה הרבה יותר נוח. אבל כן היה הבדל גדול מאוד בין שתי חופשות הלידה הסמוכות שלי: עם ניצן כבר לא דאגתי שככה זה הולך להיות מעתה ועד עולם. נדנדתי את הערסל, התבאסתי וריחמתי על עצמי – אבל הפעם כבר ידעתי שהוא יגדל, ושהתקופה הקשה הזו תגמר, ואפילו די מהר. בפעם השנייה כבר לא הייתי מוטרדת מחוסר הסבלנות שלי או מהעובדה שאני לא מתמוטטת מאושר; הפעם הזו כבר ידעתי בוודאות שזה עומד להשתנות.
אני יודעת, והפעם כבר אין לי שום ספק, שתוך שנה ייהפך התינוק המנג'ס הזה ליצור הכי מדהים ומתוק בעולם, ושאי אפשר יהיה לבלות במחיצתו מבלי לחייך. אני יודעת כי זה מה שקרה עם היצור המתוק בעולם המכהן היום, אחיו הבכור נבו, שעומד לפנות את הכיסא לטובת גיל שנתיים הנורא. וקלטות הווידאו? יחכו אולי לילד השלישי. "את תראי, בפעם הבאה זו תהיה בת", כולם אומרים.
>> בפעם הקודמת: "לא מביאים ילדים לחתונה. נקודה!"
>> לכל הטורים של נועה
"התינוק שלך לא ישן כל הלילה, חכי חכי"