לזו שהתקשרה אלי לפני שבוע ועדיין לא חזרתי אליה (וגם לזו שלא שמעה ממני מילה ביום ההולדת האחרון שלה, לזו שהגיעה לארץ לשבוע ולא טרחתי לפגוש אותה ולזו שכתבה לי בספטמבר 2012 מייל עם הכותרת "איפה את? אי אפשר להשיג אותך!" והוא עדיין באינבוקס שלי, מחכה לתשובה):
אין לי תירוץ טוב להיותי חברה גרועה. אולי שמת לב, אבל כבר מזמן הפסקתי להתנצל. אני כותבת לך עכשיו לא כי אני רוצה לצאת בסדר, אלא פשוט כי אני פוחדת שאת עומדת להתייאש ולוותר עלי. יכול להיות שאת חושבת שאני ויתרתי עליך, אבל זה ממש לא נכון.
ולכן לא משנה באיזו שעה משעות היום את מתקשרת – אני תמיד עונה לך בקוצר רוח. לא נעים לי לסנן, אז אני שואלת אם את צריכה משהו ספציפי.
"לא", את אומרת, "סתם לקשקש".
"אז זה לא זמן טוב", אני אומרת, וקצת מתעצבנת בלב איך יכולת להעלות על דעתך שאני פנויה לקשקש עכשיו. אבל את לא אשמה, מאיפה את צריכה לדעת. ואז אני מתבאסת שהתעצבנתי עליך.
אמרתי שאין לי תירוץ טוב. אני לא הראשונה שילדה תינוק בעולם הזה, ואפילו לא הראשונה שילדה שניים בפחות משנה וחצי. אני לא מאמינה ב"אין לי זמן", כי תמיד אפשר למצוא זמן. זה הכל עניין של סדרי עדיפויות. אז איך זה, את תוהה, שהחברות שלי איתך מצאה את מקומה בתחתית הסולם?
רוצה לשמוע את האמת? אין לי כוח לדבר. לא רק איתך – אין לי כוח לדבר עם אף אחת מהחברות שלי. לא, אני לא בדיכאון או משהו כזה, האמת היא שהכל טוב; זה פשוט שאין לי שום דבר מעניין להגיד, בחיי.
לא בא לי לדבר על הילדים. נשבעת, אין לי כוח לספר לך עליהם, וגם אין לי כוח לשמוע על שלך. הרי כל היום אני בשיחות ה"איך הוא ישן בלילה" ו"איזה פירות את כבר נותנת לו לאכול" האלה – ליד המגלשות ובגנים ובמאמאזון ועם הסבתות - וממש לא מתחשק לי גם איתך.
וגם לא בא לי לדבר על עצמי. מה אני אגיד? איך באמצע היום האינטנסיבי והמטורף הזה אני יכולה לעצור לרגע ולנסות לחלץ על עצמי איזו אמירה אמיתית, מהלב? אני חושבת רק על הכלים בכיור ועל הכביסה שעוד לא קיפלתי. לא מתאים לי לפתוח את הקרביים עכשיו.
"את רוצה משהו ספציפי?" שאלתי אותך כשהתקשרת השבוע.
"כן. לשמר את חברותנו. ספציפי מספיק?", ענית, ובכל זאת, לא יכלתי לדבר איתך. הייתי באמצע משימה דחופה בעבודה, והבטחתי לך שאחזור אליך.
וחזרתי.
אז הרמתי את הטלפון והתקשרתי אליך, ואת אמרת שאת חייבת לספר לי משהו, ופתאם יצא שדיברנו 50 דקות. הסתבר שיש לך חתיכת דילמה רצינית בחיים, מהסוג שאפשר לחפור עליו שעות. אז חפרנו. היה לי מעניין להקשיב לך ומעניין להביע את דעתי, ואפילו הרגשתי שעזרתי קצת.
אין לי מושג מתי נדבר שוב. סביר להניח שזה לא יקרה השבוע, אולי גם לא בשבועיים הקרובים. יכול להיות שזה ייקח זמן, ושעד אז הדילמה הנוכחית שלך כבר תהיה לגמרי לא רלוונטית ובמקומה עניין חדש ומסעיר אחר יעסיק אותך. האמת היא שאני כבר ממש סקרנית לשמוע מה זה יהיה.
אין ספק שאלה אינן השנים הכי קומוניקטיביות שלי. צריך לומר את זה: אין בהן הרבה מאוד מקום לחברות. אני יכולה רק לקוות שכשהתקופה הזו תעבור את עדיין תרצי להיות חברה שלי כמו שאני רוצה להיות שלך.
אני לא מתכוונת להפיל את האחריות לשמירת הקשר הזה עליך, כי גם לי הוא חשוב; אבל אני יכולה לתת לך טיפ קטן שאולי יעזור לשתינו. בפעם הבאה שאת מתקשרת, אל תשאלי אם זה זמן טוב ואל תגידי שאת רוצה סתם לקשקש. תפתחי ב"יש לי משהו שאני חייבת לספר לך". יש סיכוי טוב שפתאום הילדים, העבודה ואפילו הכביסה ירדו שלב בסולם.
>> איזה באסה שאני כבר לא בהריון
>> לכל הטורים של נועה
הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים