הכול התחיל מבדיקת הריון אגבית. קניתי אותה רק כי מצב הרוח המזעזע שישב עליי כבר כמה ימים התחיל להציק, ורציתי לשלול את האפשרות המופרכת, ולקוות שמדובר בסך הכל בהשתוללות הורמונלית. נכנסתי הביתה, אמרתי לטל שלום קריר, ופניתי ישר לשירותים, מסתירה את השקית מבית המרקחת ביד. היינו בעיצומו של ריב נוראי מאתמול, וחשבתי שאם אני אגלה שאני בהיריון זה יכול לקדם את ההתפייסות. לא שיש סיכוי שאני בהיריון, אני רק בודקת את זה כדי להיות בטוחה, אמרתי לעצמי ופתחתי את הערכה. לא, לאנשים כמוני לא קורים דברים כאלה. רק ילדתי לא מזמן. זה מגוחך מכדי להיות אמיתי. לי זה לא יקרה.
שני פסים. אני לא מאמינה שזה קורה לי.
האמת שהגניקולוג רשם לי גלולות לפני כמה חודשים"
"חשבתי שמיעוט ביחסי המין זה אמצעי הגנה אפקטיבי מספיק", הודה טל.
"הגניקולוג רשם לי גלולות כבר לפני כמה חודשים", הודיתי אני. "אבל לא התחלתי לקחת אותן. אני לא יודעת למה".
למה, באמת? הדבר האחרון שרציתי זה עוד תינוק. בקושי הצלחתי להסתדר עם אחד, אז איזו סיבה בעולם הייתה לי למהר ולייצר את השני? הבן הבכור שלי כבר היה בן חצי שנה, אבל אני עדיין לא הצלחתי למצוא את פלא ההורות הזה שכולם מדברים עליו. להיפך – בינתיים מצאתי את ההורות רק כעול כבד ומעיק, שלמרות שהיא כרוכה בחיוכו החמוד למדי של תינוק שמנמן, היא עדיין מביאה לי יותר רגעים של קושי מרגעים של שמחה.
לא הייתי בדיכאון אחרי לידה. מצב הרוח שלי היה טוב באופן כללי, לא התקשיתי לתפקד ולא חשתי ריחוק או דחייה מהתינוק שלי. ובכל זאת, משהו היה מאוד לא בסדר ביני ובין התפקיד הזה, להיות אמא. ועכשיו פתאום, משום מקום – בום, עוד אחד בדרך.
"נראה לי שאת צריכה עזרה מקצועית"
העזרה המקצועית יושבת מולי, מסתכלת עלי ושואלת אותי אילו החלטות בחיים שלי עשיתי על בסיס רגשי ולא שכלתני. מדהים לגלות עד כמה אני לא אדם מורכב - הנה, שתיים שלוש פגישות הספיקו לה כדי לשרטט קווים לדמותי: אני מתעבת קלישאות. אני מעדיפה להיות תמיד מודעת, מציאותית, לעולם לא לשגות באשליות. רומנטיקה היא פתטית בעיני. ופתאם מאוד ברור מאיפה מגיע הקושי שלי להתחבר לאמהות - אני לא מסוגלת להתמסר באופן טוטאלי, להיסחף עם הרגש, לאבד את השכל הישר, וזה הלא מה שעושים עם תינוקות, מתמסרים אליהם ללא היגיון ותגמול ומתענגים על עצם ההתמסרות עצמה. ולכן אני לא בטוחה שכזה מתאים לי להיות אמא. אימהות זו כזו קלישאה.
גם את ההיריון הלא מכוון הזה (לא אומרים "לא רצוי". יש דברים שהטוקבקיסטים לא סולחים עליהם) בחרתי להשאיר בהחלטה מאוד רציונלית והגיונית: אם כבר אז כבר; יהיה קשה אבל אחר כך יותר קל; שניים צמודים יעסיקו אחד את השני; לזוגות אחרים קשה להיכנס להיריון אז צריך להגיד תודה כשזה מצליח.
"להיכנס להריון עכשיו יהיה קטע מצחיק ומקורי"
"ואילו החלטות עשית בלי רציונל, פשוט כי הרשית לעצמך להיסחף?" מקשה הפסיכולוגית.
אני פותחת את הפה להגיד שאין לי שום דוגמא כזו, אבל אז אני חושבת שוב. "טל ואני החלטנו להתחתן אחרי שבועיים ביחד. זה מאוד לא מתאים לי", אני מספרת לה. "הייתי מטיפה תמיד לחברים שלי שחתונה לא יכולה להיות סתם הרפתקה רומנטית, טענתי בתוקף שצריך להיות בזוגיות איזה משך של זמן לפני שמחליטים באופן אחראי ובוגר על פרטנר לכל החיים, ואז החלטתי להתחתן מתוך אינטואיציה שזה הולך לעבוד לתמיד".
"אני לא יודעת, אבל אולי... אולי העובדה שבחרתי בכל ערב שלא להתחיל לקחת את הגלולות הייתה בעצם בחירה לא רציונלית", אני אומרת גם לעצמי את הדברים בפעם הראשונה. "בחיי, לא האמנתי שיש סיכוי שזה יקרה, אבל אולי באיזה תת מודע מאוד תינוקי השתעשעתי במחשבה שלהיכנס להיריון עכשיו יהיה דבר מצחיק ומקורי לעשות. שזה יהיה קטע".
ואו, ללכת לטיפול זה אדיר. השריטה שלי מתבהרת כמו תיק חקירת רצח בסדרת בילוש בינונית ביס אקשן: הרי גם אני, עם מעטה הציניות והסלידה מרומנטיקה שלי, הפכתי בעצמי לקלישאה. היות ואני הטיפוס הכי לא אימהי בעולם, הייתי חייבת לשבור גם את הקלישאה הזו ולעשות בדיוק את ההיפך. ומה הפוך יותר ממני מאשר לעשות שני תינוקות בפחות משנה וחצי?
אז נעים מאוד, אני נועה, יש לי תינוק בן שנה וחצי ועוד אחד, בן שלושה חודשים. פאדיחה. אני דוחפת את עגלת התאומים שלהם ומרגישה הכי דוסית-שיק, אבל איכשהו מעבר למבוכה יש בי גם קצת, ממש טיפונת, גאווה. אני הולכת להפתיע את כולם, ובעיקר את עצמי: כנראה שבכל זאת מתאים לי להיות אמא.