נועה יחיאלי - לפני ואחרי (צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי)
אוי, שכחתי. אני כבר לא בהריון! נועה יחיאלי לפני ואחרי|צילום: תומר ושחר צלמים, צילום ביתי
אני מרוחה על ספסל בתחנת הרכבת ומחכה לה שתיכנס כבר. אני ערה כבר מארבע וחצי בבוקר: ניצן התעורר והתקשה לחזור לישון, ועד שהרדמתי אותו ברבע לשש – נבו כבר קרא מהחדר "לקום! לקום! לקום!". כשהרכבת מגיעה אני נדחקת פנימה בין המון רב, נאלצת להתחכך בכתפיים מיוזעות ובתיקי חיילים מאובקים, משתחלת לתוך קרון עמוס ללא מקום ישיבה, מחכה שמישהו מהיושבים ישים לב אלי, יקום ויפנה לי את המקום. "אההה, סליחה, חיילת", אני חושבת בלב, "את לא בדיוק משרתת בגבול עזה, יותר כמו בשלישות ברמת-גן, את לא רואה שאני גמורה? לא עולה בדעתך לקום לאישה שלא ישנה בלילות?" ואז אני קולטת: אני כבר לא בהיריון. אין לי שום מגבלה חיצונית שמבדילה אותי עכשיו מעשרות האנשים העייפים האחרים שעומדים איתי בדוחק בקרון. לעזאזל, עד כמה שזה מעוות ובלתי נתפס, זו עובדה: אנשים ברכבת לא קמים לנשים שיש להן כמעט תאומים.

פתאום בבת אחת איבדתי את אבקת הקסם שלי

התרגלתי לטוב מדי. אפשר לומר שבשנתיים האחרונות הייתי כל הזמן בהיריון, היה לי די נוח עם הפריבילגיות שהוא העניק לי - ועכשיו קשה לי לחזור ולתפקד כאחד האדם. כל אישה אחרי לידה מכירה את המשבר הזה: כשאת מסתובבת עם בטן ענקית לפנייך את זוכה ברחוב הישראלי ליחס של אלה מקודשת, אבל כמה חודשים מאוחר יותר, כשאת נגררת מרוחה כולך בבמבה עם עגלה ותיק ומנשא ותינוק וילד צורח, אף אחד לא חושב שאת זקוקה לאיזה יחס מועדף. להיפך; את מהווה סוג של מטרד לחברה. אבל אולי הכי כואבת היא התחושה שכשאת יוצאת לרחוב בלי הילדים – בין אם הם בתוך הגוף שלך עדיין ובין אם מחוצה לו – את שקופה לגמרי, סתם עוד אישה לא צעירה מספיק בשביל שיסתכלו עליה. אחרי היריון כפול באורכו מזה הממוצע, פתאום בבת אחת איבדתי את אבקת הקסם שהייתה מפוזרת לי מעל הראש בשנתיים האחרונות, ונצבעתי כולי בצבע אפור.

מבאס לחזור להיות שוב בן אדם רגיל. שנתיים שלא הייתי בסכנת פיטורין, והנה עכשיו ללא הבטן שמגנה עלי אני שוב פגיעה וחשופה. שנתיים לא חששתי מכך שאנשים ייבחנו את הכרס הקטנה שיש לי ויתהו עלי מאחורי הגב אם אני בהיריון. שנתיים לא עמדתי מול הצורך לבחור בגד ים שיסתיר את הכרס הקטנה הזו. אחרי שנתיים קסומות בהן לא החזקתי בגזרה אחת מעל שבועיים, עכשיו אני נאלצת לעמוד מול המראה ולהתעמת עם מציאות חדשה: זהו, נגמרו השינויים. ככה אני נראית עכשיו, וזה לא הולך להשתנות בקרוב.

אבל היי, אני יכולה לחזור לקחת כדורים

נועה יחיאלי עם נבו וניצן (צילום: טל לירן)
יופי של תמונה, אבל היא לא תגרום לאנשים לקום עבורי!|צילום: טל לירן
יש כמובן גם כמה יתרונות. למשל, אני יכולה לחזור ולקחת אדביל, שהוא משכך הכדורים המועדף עלי. אני יכולה לחזור לטיפולי הלייזר שהפסקתי בטרם ההיריון הראשון. גם העובדה שיש לי שני ילדים בני פחות משנתיים מזכה אותי פה ושם, בקרב חוגים  אוהדים, בזכויות יתר. לרוב מדובר בזכויות כמו להחליט באיזו שעה אוכלים את ארוחת הערב החגיגית של יום שישי, או לקבל פטור מחיסולה - אבל גם זה משהו. מה שתציעו לי אני אקח.

הרבה יותר מעניין וכיף פה מאז שהיריונות נגמרו, אין ספק בכלל. ובכל זאת, הייתי שמחה אם החיילת מהשלישות הייתה מרימה את הראש שלה מהחינמון שקיבלה בתחנה, מעבירה את העיניים על האנשים שעומדים במעבר, עוצרת אותן עלי ואומרת לי "גברת, אולי את רוצה לשבת? את נראית לי גמורה".

>> בפעם הקודמת: ילד שני זה כל כך משעמם
>> לכל הטורים של נועה
>> והנה עוד סיבה טובה להיות בהריון: את הרבה יותר חרמנית 

הריון יפה לך: הצטרפי לעמוד הפייסבוק של תשעה חודשים