דיכאון אחרי לידה הוא כאילו נושא מדובר, כאילו כבר לא טאבו. לפני כמה שנים טובות, הייתה זו ברוק שילדס שיצאה מהארון וחשפה את החוויה שעברה כאמא בדיכאון והפכה את הנושא לשיחת היום. גם גווינית פלטרו סיפרה איך במשך חמישה חודשים הייתה רובוט, אמנדה פיט גילתה שהייתה אומללה וסמרטוטית ועוד פנים יפות ומפורסמות דיברו על הנושא הלא מדובר. אבל על כל ברוק שילדס אחת, יש כל כך הרבה נשים שעדיין שומרות לעצמן. לא כל אחת מרגישה בנוח לחשוף את העובדה שבתקופה שאמורה להיות המאושרת בחייה – היא במקום הכי נמוך שיש. לא כל אחת מרשה לעצמה להודות שהדבר המתוק הזה שהיא מחזיקה בידיים שלה לא מוציא ממנה שום רגש. רק קושי ואתגר.
תחילה היו אלו רק הקולות, אך עם הזמן נוספה החרדה שמשכה אותי מטה, שיתקה ואיימה להטביע בים של רגשות מעורבים. מצד אחד התרגשתי מהזכות הענקית להיקרא אימא, אך היו ימים שהמחשבות לא הניחו, ימים של תחושת מחנק בהם הלב פעם בחוזקה כאילו מאיים להתפוצץ ולעזוב את הגוף. לא היה רגע בו לא חששתי שמא התינוק שלי ייפול ויפצע, יבלע חפץ זר או יחמוק מידיי באמבטיה. בעיקר חששתי לאבד את הפחד, הרגש היחיד שהכרתי לעומק וששלט בי באותה תקופה.
על אף כל התחושות האלה שלא נתנו לי מנוח, שנה מאוחר יותר ומתוך תכנון, נולדה בתי. החרדה והקולות הוכפלו והשתלטו עליי לחלוטין. עכשיו אני אימא לשניים. עם הזמן גיליתי שהשגרה המוקפדת, מתישה ככל שתהיה, מצליחה להפחית את הרעשים ולהדחיק את החרדה ולו רק לרגעים בודדים.
איך נראה דיכאון אחרי לידה? הוא מגיע בכל כך הרבה צורות, הוא מתעתע, לא תמיד ניכר לעין. זה יכול להיות דכדוך, כפי שטוענים שרבות סובלות ממנו, או דיכאון של ממש. גם אותי הוא בלבל. לא ידעתי בתוך מה אני, אבל ידעתי שאני לא אני. הדיכאון שאחרי הלידה בא לידי ביטוי עבורי בצורה של פנקס קבוע שלא ירד לי מהיד. הייתי נוהגת לשלוף כל יום מחדש את הפנקס שקיבלתי ביום שבתי נולדה, ותיעדתי את השגרה המייגעת לפרטי פרטים:
הימים היו קבועים, שגרה ידועה מראש. היום החל לרוב בטיול לגן המשחקים, והמשיך בארוחת בוקר וצהריים בריאה, תנומה, טיפת חלב, ארוחת ערב, מקלחות, הקראת סיפור, הרים צבעוניים של כביסה, כיור עמוס כלים וצנצנות של גרבר מרוסק. ממש כמוני.
ניסיתי לצוף מעל הכול ולהתנתק מהצרכים שלי, והפכתי לגוש בשר גדול ונוטף חלב. העייפות הייתה בת לוויה קבועה שליטפה אותי לאורך היום וגרמה לי להשתוקק ללילה, להתמסר אליו ולחשיכה שמקהה כל מציאות ותודעה. ותמיד לפני שהפקדתי את נשמתי בידי הבורא הייתי פוצחת בטקס קבוע שסימל את סופו המתוק של היום: הייתי בודקת שהחלונות סגורים, שהדלת נעולה, שהתינוקות שלי נושמים ומכוסים באופן שלא יחנוק חלילה ומקווה לזכות בשעתיים מלאות של שינה. הייתי בודקת שהחדר מאוורר והתנור בטמפרטורה המומלצת, ומתפללת לאלוהים שגם מחר אצליח להחזיק עצמי, רק עוד קצת, מעל המים.
יש נושאים שאני כאימא מעולם לא הצלחתי להתמודד עמם. זה אחד מהם. אולי הגדול מכולם, ואני מניחה שהוא נחת עליי כתוצאה מהעומס הרגשי, היעדר ההבנה וחוסר היכולת באמת לשתף במה שקורה עמוק פנימה.
אם את מרגישה שאת גם שם, היי מודעת. יש מה לעשות. תדברי, תתייעצי, תחלקי, תשתפי. אל תשמרי בבטן.
*ענבל הדס, אם לשלושה, כותבת עצמה לדעת.