אני אוהבת להיות בהריון. אני אוהבת ללדת. שמי אפרת, בת 37 פלוס שבעה מתוקים, עיתונאית לשעבר, מרצה באוניברסיטה ומלמדת אמהות לגדול ולגדל.
לפני כשנה, שבוע לפני הלידה של איתמר, אח לבן, מאיה, יהלי, אליקה,יהונתן ויהודה - ישבתי תחת עץ הרימון בגינה שלנו. אני מחבבת את העץ הזה והוא מחבב אותי. יש בינינו יחסים מופלאים. הוא מלמד אותי המון על תהליכים. 
לא רוצה קר ומנוכר
ליטפתי את איתמר מבחוץ ואמרתי לו - "אהוב שלי, אומרים לי בבית החולים שלטובת שנינו, עדיף שתגיע לעולם הזה בניתוח קיסרי. לא קל לי עם הרעיון הזה, תינוק שלי. אתה עומד להיוולד לאמא שלידה בשבילה היא טרמפולינה לנשמה, מקפצה לקידום אישי.
אף כתבת שער שכתבתי במהלך הקריירה לא הביאה אותי להבנות העמוקות שהצליחו להביא איתן הלידות. אני אוהבת את התהליך הזה, למה לוקחים ממני אותו? זה לא פייר".
הבכור נולד בקיסרי היסטרי. אחריו, ארבעה בלידות טבעיות מדהימות. השישי בקיסרי בהול. "והנה אתה, עכשיו תורך".
לא. לא, לא, לא. אני לא הולכת לפספס את החוויה הזו. אני לא מתכוונת לשכב שם שוב בחדר הניתוח הקר והמנוכר כשידיי קשורות למיטה, ולקבל אחרי כמה שעות אחות תורנית שתגרור עגלה שקופה ותגיד לי - "את רואה? הנה, זה שלך. חמוד דווקא".
התבוננתי ברימונים. בשנים האחרונות התפתחה בארצנו מודעות ללידות טבעיות. נשים רבות חולמות על לידה טבעית, על זרימה, על מוזיקה, על נעים, על חיבור. כמעט כל בית חולים מתהדר בחדר לידה טבעי, בחבלים שיורדים מהתקרה, בפאנג שוואי של האמבטיה הצמודה. יופי, נהדר.
אבל מה איתנו, הקיסריות? נשארנו תקועות. איפה הטבעי? איפה החבל? איפה הקפה של אחרי עם החברות והסיפורים המרתקים על איך לחצתי עוד לחיצה והוא היה בחוץ, והרגשתי שזהו, אני אמא?
איפה אנחנו, איפה החיבור, איפה ה"עשיתי את זה", "כל הכבוד לך, הנה הראש מגיע"? ואחר כך עוד מצפים מאיתנו לטפל בקטנים כאילו כלום לא קרה, שהרי רק להתמודד עם הריפוי העצמי מניתוח בטן רגיל בסדר גודל שכזה - זו משימה בפני עצמה.
לא, חשבתי. חייב להיות פתרון. והפתרון הגיע, בזכות הרימון.
התרכזתי, חוויתי, שיתפתי
התקשרתי לרופא המדהים שלי. הוא כבר מכיר אותי, יודע עם מי יש לו עסק. "אני הולכת על ניתוח טבעי", הודעתי. "מה?", הוא שאל. "קיסרי טבעי", עניתי.
– "לא מבין".
- "עזוב, העיקר שאני מבינה. מבחינה רפואית הכל נשאר אותו דבר, משהו רעיוני משתנה. אכפת לך?"
נסעתי לירושלים, רחוק מששת הבובונים שהשארתי בבית ברעננה. הייתי צריכה שקט. ישבתי במקום קסום, וכתבתי "תוכנית ניתוח" על משקל "תוכנית לידה; טכניקות, רעיונות, שינויים. הצבתי מספר דרישות מינמליות לצוות חדר הניתוח. להפתעתי, קיבלו את כולם.
התייחסתי לרמות כלליות ולפרטי הפרטים: בוקר הניתוח, ההמתנה, תהליך הלידה עצמו, פתיחת הבטן, סגירת הבטן, קבלת התינוק, השעה שאחרי, השעתיים שאחרי, החיבור-הניתוק-והחיבור המחודש. לקחתי את כל הטוב שאפשר והכנסתי לסיר. יצא מעדן. החלטתי שאני הולכת על זה.
היה ניתוח מדהים! התרכזתי. חוויתי. נהניתי. שיתפתי את בעלי. הוא לא הפסיק לבכות מהתרגשות ליד הראש שלי. שאלו אותו אם אולי אפידורל יעזור לו, ולמה בלידה שביעית הוא עדיין כל כך מתרגש.
דוקטור, זוכר אותי?
איתמר שכב עליי מלא בוורניקס השמנוני הלבן. מבטינו נפגשו לראשונה. התבונן באמא. התבוננתי בו בחזרה. "הי, חמוד", אמרתי לו. אנחנו נספר לעוד קיסריות ישראליות על עץ הרימון שלנו. אנחנו לא נשמור את זה רק לעצמנו.
זו הייתה לידה מדהימה. ארבע שעות אחרי כבר צעדתי איתו במחלקה, ההנקה זרמה, החיבור היה מושלם (מהקיסריים הקודמים לקח לי שנה להתאושש).
יום אחד פגשתי את המנתח ברעננה עם העגלה, אמרתי לו בהתלהבות - "הי דוקטור, שלום, אתה הוצאת אותו מהבטן!". "אני מאוד מצטער", הוא הגיב באיפוק, אני מנתח כשש נשים ביום, אין לי אפשרות לזכור".
- "זו אני שביקשתי ממך לראות את כפות ידיך, רגע לפני שאתה מוציא ממני את בני".
"איך אני יכול לשכוח?", הוא צחק. "אני מנתח שנים, בחיים שלי לא היה לי כזה ניתוח".
חכה חכה, מלמלתי בליבי, יהיו לך עוד.
הכותבת מכינה נשים ללידות קיסריות
כל העדכונים הכי חמים מהארץ ומהעולם ישירות לנייד
שלחו את המילה מבזק למספר 5000 ותתחילו להתעדכן