פרויקט הסיום של קורס הפרסום במכללת תילתן - המכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית בחיפה לא קל לעיכול. בדרך כלל, נדרשים הסטודנטים להכין כרזות שעוסקות בנושאים כמו עידוד קריאה או קידום אג'נדות חברתיות, אבל כשאריאל ירון, המרצה שלהם, נדרש לבחור נושא לקמפיינים שיגישו התלמידים לא היה לו ספק - הוא רצה להשתמש בקורס כדי להעלות את המודעות לנושא הלידות השקטות. 

אריאל ואשתו, יערה, עברו לפני שבע שנים לידה שקטה. בתם הבכורה, כליל, נפטרה בשבוע ה-31 להיריון, ומאז החליטו בני הזוג לעשות כל שביכולתם לקדם את המודעות לנושא ולסייע למשפחות אחרות שמתמודדות עם אסון דומה. "כשאיבדנו את התינוקת, היינו תמימים לחלוטין. לא ידענו בכלל שדברים כאלו קורים", אמר אריאל בשיחה עם MAKO. "זה היה היריון ראשון, שנקלט מיד, הכל היה אופטימי. כל הבדיקות היו בסדר, אבל משבוע די מוקדם היו לאשתי צירי ברקסטון. לילה אחד היא לא הרגישה את התינוקת. היא ניסתה לאכול משהו מתוק, אבל עדיין לא היו תנועות. מכיוון שכמה שעות אחר כך היה לנו תור לבדיקה, הלכנו לישון, בכלל לא העלינו בדעתנו שמשהו כל כך נורא יכול לקרות. למחרת נסענו לבית החולים, וכשהכניסו אותה לבדיקה התחילו לחפש דופק, ולא מצאו. הגיעה עוד אחות ועוד אחות, רופאים התחילו להיכנס. בשלב הזה אני הייתי בחוץ, ורק כשהכניסו אותי לחדר התחלנו להבין שמשהו לא תקין". 

אחרי בדיקה של מספר רופאים בכירים, שמעו אריאל ויערה את הבשורה הקשה: לתינוקת אין דופק. "גם כשאמרו לנו שהם לא מוצאים דופק, לא הצלחנו להבין מה קורה. אשתי שאלה: 'היא מתה?', ואמרו לנו שלצערם כן. שאלנו אם לוקחים אותה לניתוח קיסרי כדי להוציא את התינוקת ולהחיות אותה, לא היה לנו מושג שהיא צריכה להיכנס ללידה רגילה, כביכול. עוד לפני שהבנו מה קורה הגיעה עובדת סוציאלית, שהתחילה לשאול אותנו אם נרצה לראות את התינוקת ועוד פרטים פרוצדורליים, שאלות הרות גורל שלא היו לנו שום כלים להתמודד איתן". 

יערה עברה השראת לידה, תהליך שלקח שלושה ימים מייסרים שבסופם נולדה תינוקת ללא רוח חיים. "הסיטואציה שבה נמצאים בחדר לידה, שומעים את הבכי של התינוקות מהחדרים הסמוכים ועוברים את כל הכאב והסבל מבלי שיש תינוק בסוף היא בלתי נתפסת. עד היום קשה לי לדבר על זה. באיזושהי תמימות ילדותית היה בי חלק שקיווה שהכל היה טעות, שהתינוקת תצא ונגלה שהיא חיה - אבל כמובן שזה לא קרה". 

 מכאן, התחיל מסע ההתאוששות של בני הזוג. "הסבל של האישה הוא נורא, אבל אם עליו לא ממש מדברים, הרי שהמקום של האבא מושתק לחלוטין. אתה מנסה להיות בשבילה, לחזק אותה, אבל גם אתה מרוסק, גם אתה איבדת ילד. זה דבר שהיה לי חשוב להעביר בפרויקטים של הסטודנטים - לידה שקטה היא לא טרגדיה רק של האישה, אלא של המשפחה כולה. בנוסף, אנחנו גרים בקיבוץ, שזו קהילה מאוד קטנה, ואחרי שחזרנו הביתה אשתי הייתה מסוגרת בבית כדי להחלים, ואני הייתי צריך להתמודד עם השאלות של כולם ועם הרצון שלהם להבין מה קרה, שנבע כמובן מכוונה טובה אבל העמיד אותי בפני קושי אדיר. 

טוב, זה קורה, יהיו לכם עוד ילדים

"התגובות הכי שכיחות היו: טוב, זה קורה, אתם צעירים ויהיו לכם עוד ילדים, אם זה קרה זה כנראה היה צריך לקרות - ברור לי שזה מגיע מרצון לעודד ולנחם, אבל מי שלא עבר את זה לא באמת יכול להבין שזה אבל לכל דבר. נקודת האור שלנו, ומה שעזר לנו בסופו של דבר לקום על הרגליים, היו קבוצות תמיכה ופורומים באינטרנט, שם מצאנו מקום להתמודדות וריפוי, כי בהתחלה אתה מרגיש הכי לבד בעולם. אתה רואה שאנשים עברו את זה ושרדו, שיש להם עוד ילדים ומבין שזה סוף העולם - אבל יש חיים אחרי". 

אחרי הטרגדיה שעברו, שמו להם אריאל ויערה מטרה - לתמוך בזוגות אחרים ולשבור את קשר השתיקה סביב הלידות השקטות. ושהגיע הזמן לבחור נושא לעבודות הסיום של הסטודנטים שלו, היה לאריאל ברור מה עליו לעשות. "הקורס שאני מעביר הוא קורס פרסום, שמיועד לסטודנטים מתחומים שונים: עיצוב גרפי, עיצוב אתרים , צילום ועוד. במסגרת פרויקט הסיום של הקורס מקבלים בריף, לומדים את הנושא ועובדים על הפרויקט, שבסיום הקורס מוצג בתערוכה במכללה. "רוב הסטודנטים בקורס צעירים, אמנם לחלקם יש ילדים אבל בהתחלה הם היו די המומים. כמובן שנועצתי בהנהלת המכללה לפני שבחרתי את הנושא, ולאט לאט הסטודנטים הבינו את המורכבות והכינו פרויקטים נהדרים, עמוקים ומלאי מסר. במהלך העבודה על הפרויקט, אחת הסטודנטיות סיפרה לי שגם היא עברה לידה שקטה, וסטודנטית אחרת סיפרה שאחיה ואשתו עברו גם הם אסון דומה, אבל גם סטודנטים שלא הכירו את הנושא למדו אותו והתחברו אליו. אשתי ואני משתדלים מאוד לעזור ולתמוך בזוגות אחרים שעוברים את זה, והתקשור של הנושא הוא חלק גדול ברעיון הזה". 

 מאז האסון, הרתה יערה פעמיים נוספות, ולבני הזוג שני ילדים: עירד (6), תלמיד בכיתה א', ומיקה (4 וחצי). "כשזה קרה היינו בסקפטיות לגבי היכולת שלנו להביא ילדים לעולם, אבל בירור רפואי מעמיק גילה שליערה יש בעיה שנקראת קרישיות יתר. במהלך שני ההריונות היא טופלה בזריקות של קלקסן והייתה בהשגחה צמודה, כולל אשפוז בשבועות האחרונים להיריון כדי לשמור עליה מקרוב. ההריונות היו מאוד חרדתיים, אחרי מה שעברנו, ועד שהחזקנו כל אחד מהם בידיים לא היינו רגועים לגמרי".

 הילדים של בני הזוג עוד לא ממש מכירים את ההיסטוריה המשפחתית העצובה, אבל לאריאל ויערה יש כוונה מלאה לספר להם, כשיגדלו. "זה לא משהו שצריך להסתיר או להתבייש בו. יש בקיבוץ אבן זיכרון לכליל, וכשהם יגדלו נספר להם שהייתה להם אחות גדולה שלא נשארה בחיים. בכלל, אם יש משהו שחשוב לי שאנשים יידעו זה שיש דבר כזה, לידות שקטות. שלא תמיד אפשר למנוע, שלפעמים יוצאים מחדר לידה בלי תינוק. שיבינו שזה אבדן לכל דבר. יש הכרה של המדינה - באבדן היריון אחרי שבוע 26 אישה מקבלת את כל הזכויות כמו בלידה רגילה, אבל הסביבה לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה. אנשים חוששים לדבר על זה, כמו על מחלות, לא רוצים להלחיץ - אבל בעיניי חייבים לדעת ולדבר על זה, כדי שמי שעובר את זה יוכל להמשיך הלאה". 


 >> "העובר חולץ תוך 40 שניות - וניצל"