היא הייתה מטופלת פסיכולוגית, ולקחה כדורים. ביקשתי ממנה שתפנה לטיפת חלב, אבל היא פחדה שאם היא תספר מה קורה לה, ייקחו לה את הילדים. היא הייתה במצב מאוד פגיע, והייתה צריכה חיבוקים וחיזוקים כל היום. היא טיפלה בתינוקת נהדר, לא הייתה שם שום הזנחה, ולפעמים חשבתי שאולי זה סימן טוב, אבל אפילו א' אמרה לי שהיא עובדת על אוטומט. אני יודעת שהיא אהבה את הבת שלה, אבל נבלעה בתוך חור שחור. היא עשתה הכל כדי לצאת מזה. חוץ מהטיפול הפסיכולוגי והתרופתי היא נפגשה עם קואוצ'ר שהכרתי לה, כתבה לעצמה נקודות חיוביות במחברת. היא הייתה מכינה לעצמה לוח זמנים: לקרוא ספר, לטייל בחוץ - העיקר להעסיק את עצמה, לא לשקוע. בעלה תמך בה מאוד, וגם המשפחה שלה. היא לא הייתה לבד לרגע, כמו שמחפשים סידור לתינוקת, כך דאגו ל-א', שלא תהיה לבד. ומעולם לא ראיתי בנאדם נחוש יותר ממנה לעזור לעצמה, אבל כלום לא עבד.
בשבוע שבו היא התאבדה היא באה אליי בהפתעה, והייתי המומה. היא התנצלה שהיא נעלמה, וסיפרה לי על האשפוז והשחרור. הכל היה נראה בסדר, היא סיפרה לי שהיא אפילו מתכננת לחזור לעבודה בקרוב. יום לפני שהיא התאבדה היא התקשרה והציעה לי להיפגש למחרת. אמרתי לה שאני אשמח, כי יש לנו הרבה על מה לדבר, אבל היא אמרה שאין לה כבר על מה לדבר על זה, היא יצאה מזה והיא בסדר. בבוקר שבו זה קרה דיברתי איתה קצת לפני 11:00, וב-16:00 היא התאבדה.
בערב בעלה התקשר אליי, ואמר לי שיש לו חדשות לא טובות. בהתחלה חשבתי שאולי היא התאשפזה שוב, אבל כשהוא אמר לי מה קרה לא האמנתי. היא לקחה את אקדח שהיה בבית של אחותה, וירתה לעצמה בראש, וברגע שניתקתי איתו את השיחה פשוט עמדתי במטבח וצרחתי. גם אחרי ההלוויה לא הצלחתי לעכל מה קרה, כל הזמן הדהד בראשי: 'זה לא אמיתי, זה לא אמיתי'.
בדרך כלל אני לא מתפרקת, אני מנסה להיות חזקה. איבדתי שני דודים וסבא, ולא בכיתי כמו שבכיתי כש-א' התאבדה. הרגשתי שחצי מהלב שלי הלך יחד איתה. היא הבנאדם האחרון שחשבתי שיעשה דבר כזה. עם החיוך שלה, תמיד מוקפת חברים, אהבה לרקוד. אני מרגישה את החוסר שלה כל יום. היא הייתה כמו רשת ביטחון שלי.
"יכולתי מאוד להזדהות עם התחושות שלה"
הסיפור על א' לא היה זר לי, ולא רחוק ממני. גם אני עברתי דיכאון אחרי הלידה הראשונה שלי. אני זוכרת את עצמי בוכה בבית החולים, כאובה, לא מצליחה להניק. יכולתי מאוד להזדהות עם התחושות ש-א' תיארה, של חוסר היכולת להתחבר לתינוק בהתחלה, גם לי לקח כמה חודשים להתחבר אליה, עם המון אשמה על איך שהייתי בהתחלה. הזהות העצמית שלי פשוט הלכה לאיבוד, ולקח לי הרבה זמן לאסוף הכל מחדש. מה שהציל אותי זה הלימודים שלי והעיסוק שלי. למדתי להיות דולה פוסט פארטום עוד לפני שהתחתנתי, הייתי מודעת מאוד לנושא של דיכאון אחרי לידה וזה מה שהוציא אותי מזה. ידעתי שזה נורמלי, וזה זמני, וצריך סבלנות.
בהתחלה, לא האמנתי שאני במצב כזה, שאין לי כוח לצאת ולשחק עם הילדה שלי, עם כל הניסיון והידע שלי. הרגשתי בודדה. חשבתי על התאבדות, חשבתי לפגוע בבת שלי. אני לא מתביישת בזה. אמרתי את זה גם ל-א', והיא לא הצליחה להאמין לי. נראיתי לה רגילה. אמרתי לה שזה משתפר, ששלושת החודשים הראשונים הכי קשים ואחר נהיה קל יותר, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אני מרגישה את חסרונה באופן כל כך מובהק בחיי. הייתי רוצה לחלוק איתה את הריוני הנוכחי ועוד דברים, טובים וטובים פחות, שקורים בחיי. דמותה תמיד לנגד עיניי, ואעשה הכל כדי לשמר את זכרה.
*סיפורה של א', חברתה של ליבי, הופיע לראשונה ב"נשים מדברות אמהות".