וזו לא הייתה רק הפרידה הכואבת מהתינוק הקטן שלי שהכבידה והקשתה עליי. חזרתי לעבוד שניה וחצי אחרי שהחלמתי מהניתוח הקיסרי, כשעוד קמתי שלוש פעמים בלילה לפחות ושאבתי חלב בכל דקה פנויה כי אחרי הכול, "אמא טובה מניקה".
הפעם, 14 שנים מאוחר יותר, ושלושה חודשים אחרי שילדתי את בתי, החלטתי שאני לא חוזרת על הטעות ההיא. אין סיכוי שאני נפרדת מהבת שלי בתום 3 חודשים, והיה לנו ברור שזה מחיר אותו משלמת המשפחה כולה. למזלי, היום אני קצת יותר מבוססת כלכלית ויכולה להרשות לעצמי לחיות עם משכורת אחת, להוציא חסכונות ולא להסתבך כלכלית. לשמחתי הרבה גם התברכתי במקום עבודה מפרגן שמאפשר לי להיעדר בכל שנת החיים הראשונה של הבת שלי עם תחושת ביטחון שמחכים לי, וזה ממש לא מובן מאליו.
ועוד במציאות של היום: ליהנות מ-26 שבועות כשמחציתן ללא מימון הוא פרבילגיה שמשפחות צעירות בתחילת דרכן לא יכולות לממש. ואלו שכן עושים את זה צוברים לעצמם חובות. הידיעה הזו לא נתנה לי מנוח. אחרי הלידה, יצא לי לדון בזה רבות ולשוחח עם לא מעט נשים במצבי שכולן מתמרמרות על הנושא. לעזאזל, רק בשנת 2015 ילדו בישראל למעלה מ-180,000 אלף נשים, אז למה לא קורה שום דבר?
אני אגיד לכם למה: כי התינוקות לא ייצאו לרחובות וגם נשים אחרי לידה יעדיפו כנראה להתקלח בזמנן הפנוי (כשהתינוק ישן), לשתות קפה (פושר), לקפל כביסה (לפחות חלק ממנה). וכשהן מסיימות את כל זה, הם יישאבו חזרה למרתון החיים.
אבל אני, שנמצאת עכשיו בחופשת לידה מוארכת ללא מימון, החלטתי אחרת. לא עוד! 14 שבועות הם בדיחה ואחת ממש ממש גרועה. החלטתי להתחיל בפוסט שמתאר את המציאות העגומה, משם הקמתי קבוצה בפייסבוק שקראתי לה "חופשת לידה זו זכות ולא הישרדות" ויזמתי את "מחאת התינוקות". מסתבר שלאלפים זה בוער, ותוך שלושה שבועות למעלה מ-30,000 חברים הצטרפו לקבוצה, ואנחנו לא נרפה עד שמשהו ישתנה.
היום, יום שלישי - 14/6, נקיים הפגנה אנטרנטית, הכי גדולה שהייתה פה. כל מי שתומך במאבק מתבקש להצטרף לקבוצת הפייסבוק, לשנות את תמונת הפרופיל לתמונת המחאה לאות הזדהות עם הדרישה להאריך את חופשת הלידה המשולמת ל-26 שבועות. כי 14 שבועות כבר לא מצחיקים אותנו.