אני לא פנאטית הנקה, ומעולם לא הייתי, אבל תמיד ידעתי שארצה להניק ואהיה מוכנה להתאמץ בשביל ההנקה.
כבר בחדר הלידה תכננתי להניק את דור, אבל הוא נולד בלידה חטופה ותוך רבע שעה היה בחוץ. מכיוון שהמים היו מקוניאלים, הפרידו בינינו מיד- את דור לקחו להשגחה, ואני לא יכולתי להניק מיד לאחר הלידה, כמו שתכננתי. רק למחרת קיבלתי אותו סוף סוף, ומיד ניסיתי להניק. בשניות הראשונות נדמה היה שזה מצליח, אבל אז הוא הפסיק. ניסיתי שוב, ושוב הוא שחרר את הפטמה אחרי כמה שניות.
ביקשתי עזרה מהאחיות במחלקה, שהרגיעו אותי ואמרו לי שאולי הוא עדיין לא רעב, ושלפעמים לוקח זמן עד שהקולוסטרום מתחיל לצאת. לא ויתרתי, וביקשתי שלא יתנו לו בקבוק אלא יעירו אותי להאכיל אותו. בכל פעם הסיפור חזר על עצמו, ודור התחבר והתנתק מיד. פשוט לא ינק, ועברו כבר שתי יממות וחצי מהלידה.
לדור הייתה לשון קשורה שהקשתה עליו לינוק
בשלב הזה כבר הבנתי שיש בעיה, והתחלתי לחפש יועצות הנקה. למזלי עשינו קורס הכנה ללידה במרכז שיש בו גם יועצות, והזמנתי אחת מהן אליי הביתה כבר ביום השחרור.
בהתחלה חשבנו שהבעיה היא בגודל החזה שלי: גיליתי שבאופן פרדוקסאלי, דווקא עם חזה גדול קשה יותר להניק. היועצת ביקשה שאניק, תיקנה את התנוחה, אבל אז גילתה את הבעיה אמיתית: לדור הייתה לשון קשורה, והוא פשוט לא הצליח לייצר ואקום.
בנוסף, היא אבחנה שאני לא מייצרת מספיק חלב. באותו רגע הבנתי שקל זה לא עומד להיות, והחלטתי שאני רוצה להילחם ולהניק – והולכת על זה בכל הכוח.
התחלתי לקחת כדורים טבעיים להגברת ייצור החלב, וקבעתי תור לרופא שמבצע ניתוק של לשון קשורה. מעבר לרצון שלי להצליח בהנקה, ידעתי שלשון קשורה יכולה לגרום לפגמים בדיבור ולדלקות אזניים, ורציתי לפתור את זה כמה שיותר מהר.
כבר למחרת היינו אצל הרופא בהתרת הלשון, ובמקביל לקחתי מ"יד שרה" משאבת חלב דו צדדית ומשוכללת, שמיועדת לנשים עם בעיות בייצור החלב. כדי לעודד את הגוף שלי לייצר עוד ועוד חלב, שאבתי כל שלוש שעות. גם בלילה. הייתי נותנת לדור בקבוק של תחליף ומתחברת למכונה, סוחטת כמה טיפות במאמץ גדול, ישנה קצת ושוב קמה להאכיל ולשאוב.
בינתיים התברר שהתרת הלשון לא הצליחה. דור הצליח ליצור ואקום חלש, ואפילו האריך בכמה דקות את זמן ההנקה, אבל זה פשוט לא הספיק. לצערי, גם ההתרה השנייה לא הצליחה, ונאלצנו לחזור לרופא בפעם השלישית בתוך חודש, בתוך סחרור השאיבות מסביב לשעון.
זה היה מתיש, והתגובות מהסביבה כמעט גרמו לי לפקפק בעצמי. אמרו לי שאני חייבת לנוח, שאולי אפסיק עם השאיבות כדי שבעלי יוכל לעזור לי ולתת לי לישון כמה שעות רצופות בלילה. חוץ מאמא שלי ובעלי, שתמכו בי במיליון אחוז, אנשים אמרו לי שאני מטורפת, שאני נאבקת בטחנות רוח, שלא יקרה כלום אם הוא יגדל על תחליף. ובאמת לא היה קורה כלום, אבל אני רציתי להניק.
בסוף הצלחנו לבסס את ההנקה, תחושת הישג עצומה
למרות שבהתחלה זה נראה בלתי אפשרי, לאט לאט המצב התחיל להשתפר. דור האריך את זמני ההנקות, וקיבל יותר ויותר חלב אם, חלב שלי, ופחות תחליף. כעבור חודש הצלחנו לבסס הנקה. נשים אחרות, שהצליחו להניק בקלות, אולי לא יבינו, אבל הרגשתי תחושת הישג עצומה. הנקתי עד גיל שבעה חודשים, אבל החזרה לעבודה והשאיבות שם היו קשות מדי.
לנשים שקוראות את הסיפור שלי ונאבקות עם ההנקה בעצמן, אני יכולה להגיד שמעבר לתמיכה מבית, יועצת הנקה טובה יכולה לעשות את ההבדל. היועצת שלי הגיעה אליי כמה וכמה פעמים, עודדה אותי המון ואני די בטוחה שבלעדיה הייתי נשברת ומפסיקה את המלחמה העיקשת הזו. הכי חשוב לא להתייאש, להילחם בכל הכוח, אבל גם לדעת מתי אי אפשר יותר.
כיום דור בן שנתיים וחצי, ואני מאמינה שאם גם אחרי לידת הילד הבא שלי אצטרך להילחם כך על ההנקה – בהחלט אעשה זאת. למרות שהפעם כבר יהיה ילד גדול בבית, שצריך אמא ותשומת לב, ולא נראה לי שאוכל להתמסר לשאיבות האינסופיות, אני בטוחה שאעשה כל שביכולתי להצליח שוב בהנקה. אני מאמינה שאמא שלא מצליחה לעשות מה שהיא רוצה נהיית מתוסכלת, והתסכולים האלה יוצאים איפשהו, בדרך כלל על הילדים. לכן אני מתכננת לנסות, אבל לא להשתגע. לא בכל מחיר.