אם הייתי צריכה לסכם את הסיפור שלי בשלוש מילים, הייתי אומרת: "ידע הוא כוח". מאז ומתמיד רציתי להיות אמא, הרגשתי מוכנה לזה כבר בגיל 8. כל הילדות שלי טיפלתי בילדים של אחרים, וכשהחלטנו, בעלי ואני, להביא ילד לעולם, כבר ידעתי הכל על טיפול בילדים. החלק היחיד שלא הייתי מוכנה אליו היה ההנקה.
לא ידעתי שצריך ללמוד להניק
החיים המודרניים הפכו את ההנקה למשהו סמוי. ילדות כבר כמעט לא רואות את האמהות שלהן מניקות, וגם אם כן - משום מה הכל מוסתר מתחת לסינר, או בחדר צדדי. וגם אם הבנות מצליחות לראות משהו, עד שהן מגיעות לגיל הרלוונטי, שהוא כמעט כפול מהגיל שבו הסבתות שלנו ילדו את האמהות שלנו, הן כבר לא זוכרות כלום.
אני מניחה שבעבר זה היה קל יותר: בני האדם חיו בשבטים, והבנות היו רואות את נשות המשפחה מיניקות וכך לומדות מהן כיצד לעשות את זה. כיום, בעולם המודרני, אנחנו כמעט ולא נחשפות לנשים מיניקות, וגם אם כן, הן מסתתרות, או שפשוט לא נעים לנו להסתכל.
לכן, ידעתי שאני צריכה ללמוד ולהתכונן מראש. הדרך שלי להנקה החלה עוד בקורס הכנה ללידה. בשיעור האחרון ראינו סרט שהדגים את החיבור הנכון של התינוק לשד, הראה תנוחות שונות ועשה לי סדר בראש. אחר כך קראתי את הפרקים הרלוונטים בכל אחד מהספרי הריון ולידה שהיו לי, עם או בלי תמונות, וחיפשתי המון שאלות ותשובות בפורומים השונים באינטרנט. הרגשתי מוכנה, וכבר ממש חיכיתי להניק את הבן שלי, להרגיש שאני אמא.
האחות אמרה שיש לי פטמות שקועות ושכדאי לוותר מעכשיו
הבעיה התחילה כשהגענו למחלקה, וסופסוף נתנו לי להיות איתו בביות מלא (מסע תלאות בפני עצמו). בהתחלה הוא ישן וישן וכולם מסביב אמרו שזה בסדר ותקין – "תינוקות כמעט ולא אוכלים בימים הראשונים", שנהנה מהזמן הזה וננוח... אבל ככל שעבר הזמן זה התחיל להפחיד אותנו.
הוא לא היה מתעורר לאוכל, ואם הוא כבר היה ער והתחיל לינוק, הוא פשוט היה נרדם על הציצי, כמו על כרית. החלטתי ללכת ל"הדרכת הנקה תאורטית" שעשו בבית החולים, ונשארתי להדרכה פרטנית עם המדריכה אחרי השיעור- רק שערן ישן כל הזמן הזה. שתינו לא הצלחנו להעיר אותו בכלל – לא בדגדוגים, לא בהפשטה, לא משנה כמה הצקנו לו: התינוק שלי פשוט ישן.
כשקוראים ושואבים הרבה אינפורמציה חושבים על כל האפשרויות. ביקשתי מהמדריכה לוודא אם יש לו לשון קשורה, אולי בגלל זה הוא לא מצליח לינוק. היא בדקה, וטענה שאם יש לו אז זה מאוד מינורי, ולא אמור להפריע. במקביל היא העלתה רעיון שהוא פשוט עייף לאכול ובגלל שהוא לא אוכל הוא עוד יותר עייף, חסר אנרגיות ומתקשה למצוץ - הרפלקס שלו פשוט לא פועל מהעייפות, וכדאי לתת לו את הקולסטרום בכפית או במזרק (על בקבוקי לא הייתי מוכנה לשמוע מחשש לבלבול פטמות, שגם עליו קראתי רבות, ולמזלה היא לא הציעה זאת).
ישבתי וסחטתי בידיים את השד לכוס, ועם האצבע נתנו לו טיפה אחרי טיפה - בעלי ישב איתו שעות והפעיל לו את הרפלקס עם האצבע בתוך הפה, וכל זה תוך כדי שינה. ועדיין, זה עדיין לא ממש עזר לו להתחבר כשהוא היה כבר מתעורר.
האחות במחלקה, שנכנסה לביקור בחדר באחד מנסיונות ההנקה, טענה שהפטמות שלי שקועות ולכן ערן לא מצליח לינוק. לטענתה לא היה לי סיכוי להניק אותו, וכדאי לוותר - מה שהיה שטות מוחלטת. הן היו שקועות בדיוק ב- 2 הדקות שהיא נכנסה אלינו לחדר, רוב הזמן הן מאוד זקורות ותמיד היו.
יועצת הנקה ישבה איתי והסבירה, סוף סוף הצלחתי להניק
בערב האחרון בבית החולים הגיעה חברה של המשפחה, שעובדת בתור אחות במחלקה ולמדה יעוץ הנקה. היא מצאה זמן בשעה מאוחרת של המשמרת וישבה איתי, עזרה לי להעיר אותו והסבירה לי איך להכניס לו את הפטמה לפה - וסוף סוף זה הצליח. ומכאן הדרך להנקה מלאה כבר היתה יותר קלה, כי ידעתי איך זה אמור להראות ולהרגיש.
אבל כשחזרנו הביתה, למחרת, הוא עדיין המשיך לישון שעות על גבי שעות. הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו הביתה היה להכין טבלה ולרשום בה את שעות ההאכלה ואת תכולת הטיטולים. די מהר ראינו שהכמויות ממש לא מספקות. ערן כמעט לא עשה פיפי או קקי במשך למעלה מ- 24 שעות, מה שהכניס אותנו ללחץ.
התקשרנו ליועצת הנקה, שהדריכה אותנו לשאוב ולתת לו שוב בכפית או מזרק לפחות 40 מ"ל, כדי שיקבל מספיק אנרגיה ויכנס למעגל אכילה חיובי- והקפיצה אותנו על הדרך הנכונה. כבר אחרי שעתיים הוא עשה קקי, אחר כך התחיל לתת יותר ויותר שתן וגם להתעורר כדי לינוק בעצמו.
היום, שנה ושלושה חודשים אחרי הלידה וארבעה חודשים מאז שסיימתי להניק, אני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון בכך שלמדתי, התכוננתי ובעיקר שלא ויתרתי. זו היתה חוויה מדהימה, שלא חשבתי שאחזיק בה מעמד תקופה ארוכה כל כך ושיקשה עלי כל כך להיפרד ממנה.
הטיפ הכי חשוב בעיניי, שצריך לזכור ולהזכיר לעצמך כל הזמן, זה לשמור על רמת חרדה נמוכה, לנשום עמוק ולנסות להיות שלווה - כשאת שלווה ושלמה עם הדרך, התינוק שלך יהיה שלו ויהיה לך הרבה יותר קל ופשוט להבין אותו. התינוק שלך יודע מה הוא צריך לעשות, וכשהוא רעב הוא מחפש את הפטמה לבד, בלי עזרה. צריך להחזיק אותו כדי שיהיה לו נוח להגיע אליה, ולוודא שהוא מכניס פנימה לא רק את הפטמה, אבל את כל השאר הוא עושה לבד - וזה היופי שבזה.
רצוי גם שיהיה לך גם טלפון זמין של יועצת הנקה מוסמכת, שתוכל ללוות אותך. זה שווה כל שקל אם את רוצה להניק את התינוק שלך, כי האחיות בבית החולים פשוט לא מבינות מספיק, ויכולות ממש להרוס לך את ההנקה בלי להתכוון אפילו. וכמובן: לקרוא, ללמוד ולהתעניין. כי כמו שפתחתי את הסיפור: ידע הוא כוח.