ללדת בחו"ל, רחוק מהמשפחה, זה תמיד מורכב. ללדת במדינה כל כך רחוקה ושונה, כמו סין – שאליה הגעתי עם בעלי ובני הבכור במסגרת עבודתו של בן זוגי – זה כבר סיפור יוצא דופן.
רוב הסיניות יולדות בקיסרי
אני חייבת לציין שכמובן היו לי מחשבות ללדת בארץ, אבל בחרתי ללדת בסין כדי לא לנתק את הבן שלי למשך זמן ארוך מהמסגרת שלו: אם הוא היה בא איתי לארץ זה היה אומר להיות לפחות חודש כאן, וכמובן שלא הייתי עוזבת אותו לכל כך הרבה זמן וטסה לבד.
למזלי, החוויה של לידה בסין התגלתה כלא פחות ממצוינת, ועד היום אני אומרת לאנשים ששווה ללדת שוב רק כדי לעבור שוב את החוויה הזו.
מכיוון שבסין מותר ללדת רק ילד אחד, הרבה הסיניות יולדות בניתוח קיסרי, ולא ממש לומדות או יודעות הרבה על הריון ולידה. למשל, כשאמרתי למישהי שאני בחודש שמיני, היא אמרה לי שיש לי עוד ארבעה חודשים עד הלידה...
התגובות של המקומיים להריון שלי הפתיעו אותי. הם היו די נרגשים לראות אישה עם בטן הריונית או תינוק, במיוחד כשמדובר באישה ותינוק מערביים. התגובות שלהם מאוד כנות, ממש כמו ילדים – הם מצחקקים במבוכה, מצביעים ומתלחשים, ואפילו באים לגעת וללטף בלי בושה או עכבות. יש הרבה בורות בנושא, אבל מצד שני גם יחס מיוחד ומכבד מאוד לנשים הרות.
הסקירה השנייה הייתה מקיפה ביותר
בדיקות ההריון הרבה פחות אינטנסיביות ממה שהכרתי, ולכן עשיתי בישראל סקירה ראשונה ובדיקת מי שפיר. הרופא הישראלי שלי צייד אותי במכתב עם הנחיות לרופא בסין, ופירט בדיוק מה צריך לבדוק בסקירה השנייה. להפתעתי ה"סקירה הסינית" התגלתה כמקיפה מאוד, והרופא אמר לי שכל מה שהרופא הישראלי שלי ביקש נבדק גם שם בשגרה.
בגלל שיעורי הילודה הנמוכים, בסין אין ממש "אווירה" של הריון ולידה. גם בגדי ההריון נראים כמו שקים מצחיקים ומכוערים להפליא, כך שעם כל תעשיית הטקסטיל העצומה של סין, את בגדי ההריון קנו לי בארץ ושלחו לי בדואר.
אולי מפני שהן נדירות כל כך, לידות בסין זה עסק יקר, במיוחד בבית חולים טוב. אני הייתי במעקב בבית חולים מערבי, שלמרבה השמחה הביטוח הרפואי שלנו מימן. כדי ללדת בבית חולים מסוים צריך להירשם אליו מראש, ולמעשה כמעט כל מעקב ההריון נעשה בבית החולים שבו תלדי, על ידי הרופא שיילד אותך בסופו של דבר. הרופאה שלי הייתה איראנית-בהאית, שלמדה רפואה באוקספורד. המליצו לי עליה חברות ישראליות שילדו שם, והתרשמו ממנה.
פדיקור, מסאג'ים ומיטה זוגית בבית החולים
אחרי כל החוויות שצברתי במהלך ההריון, הגיע הזמן ללדת. ילדתי ביוני, אבל היה גשם מטורף, קיץ סיני אמיתי. הצירים התחילו, ונסענו לבית החולים תחת ממטרים כבדים.
איך שנכנסנו לבית החולים צעקתי שאני רוצה אפידורל והמרדימה הגיעה תוך שנייה. הרופאה שלי ביקשה שיודיעו לה כשאני מגיעה ללדת, ולכל אורך הלידה הרגשתי בידיים מעולות. בגלל שיש כל כך מעט לידות, הייתי כמעט לבד בבית החולים, כל הצוות רק חיכה שתגיע מישהי... זה היה מאוד שונה מהצפיפות בחדרי הלידה בישראל, עם מיילדת אחת לשני חדרי לידה, שעות של המתנה למרדים עם האפידורל ותור בכניסה. הצוות ממש מקיף אותך, קשוב לבקשות ומשרה ביטחון.
אחרי שהלידה מסתיימת, מתחיל הכיף האמיתי. מיטת בית החולים הופכת למיטה זוגית, ואת לא צריכה לעבור למחלקה ואז למלונית: חדר הלידה פשוט הופך בשניות למלונית מדהימה.
נרות רומנטיים, ארוחות מעולות לך ולבעלך בחדר הפרטי (בהזמנה מתפריט שלא היה מבייש אף מסעדה), פדיקור, מניקור ומסאז'ים מפנקים שמגיעים עד אלייך לחדר, ממש תפריט של טיפולים קוסמטיים כמו בספא הכי יוקרתי. זה יותר טוב מכל חופשה, ממש פינוק מלכותי ויוצא דופן.
גם החזרה הביתה מבית החולים הייתה רכה יחסית. המשפחה שלי הגיעה כמה ימים אחרי הלידה, וגם הייתה לנו המון עזרה מהקהילה הישראלית, חב"ד וכמובן מדוֹנְּג, ה"אַי" שלנו. המשמעות של המילה בסינית היא "דודה", אבל בעצם זו או-פר, שגם עוזרת בכל עבודות הבית.
לידה רחוק מהבית היא גם מבחן לזוגיות
קיבלנו המון תמיכה וצ'ופרים, כמו עוגות ופרחים. אבל עם כל התמיכה מהחברים ומבן הזוג, ללדת בחו"ל זה סוג של מבחן לזוגיות. אתם די עומדים לבד בזכות עצמכם, המשפחה אולי באה לבקר אבל רחוקה ביומיום, החברים הקרובים רחוקים מאוד. אבל כשגרים בחו"ל לתקופה כל כך ממושכת, יוצרים משפחה מהחברים שאתה מוצא שם, ופשוט מסתדרים.
למרות שהתנאים בלידה בבייג'ין היו חלומיים, על המנהגים הסיניים של אחרי הלידה ויתרתי בלי לחשוב פעמיים. יש בסין מנהג שאישה אחרי לידה לא מתקלחות חודש וחצי אחרי, אני כמובן לא אימצתי אותו. מנהג נוסף הוא לאכול ביצה מיושנת, שמשומרת בטיט, סיד ועשבים שונים במשך כמה שבועות.
היולדות הסיניות מקבלות אותן במתנה, והאי שלנו הביאה לי אחת. מאוד הערכתי את המחווה, אבל זה הריח איום ונורא. עוד מסורת שלא אימצנו היא גמילה מוקדמת (מאוד). הסינים גומלים מחיתולים בגיל נורא צעיר, סביב שנה, ומלבישים לילדים מכנסיים עם חור באזור הישבן, כדי להקל על התהליך.
הסינים גם לא מאמינים בעגלות כנראה, והולכים עם הילד על הידיים עד שהוא לומד ללכת בערך. באיקאה אפשר לראות כל צהריים את כל המיטות והספות מלאות ילדים ישנים, שבאו לטיול עם ההורים והתעייפו.
השם של הבת שלנו הושפע מהשהות בסין. בגלל שהיא נולדה בלונדינית עם עיניים כחולות, הסינים היו אומרים לנו כל הזמן: "מיי-לי", כלומר: "יפהפיה". החלטנו שהמילה הסינית מסובכת מדי בשביל להיות השם שלה, אבל שמרנו על הצליל, וקראנו לה היא-לי. וכדי לשתף את כולם בחוויה המיוחדת, כשעשינו לה את הבריתה, בביקור הראשון בארץ אחרי הלידה, כתבנו על ההזמנות שיש לנו ילדה מייד אין צ'יינה, שגם נולדה בדיוק בתקופת האולימפיאדה.
שרון שדיאל, בת 36, נשואה ואם לשני ילדים: דור בן ה-8, שנולד בישראל והיא-לי, בת 4, שנולדה בסין. הגיעה לסין בעקבות עבודתו של בעלה וחיה שם שנתיים עם משפחתה. מתגוררת היום בישראל.
וקצת קרוב יותר אלינו: "ילדתי בשבוע 27 בטורקיה"