הגעתי לארה"ב בתור סטודנטית למנהל עסקים. חשבתי שאשאר משהו כמו שנתיים, אבל התואר התארך, ובינתיים התחלתי לעבוד בהוראה והתבססתי במקצוע. אחר כך כבר הכרתי את בעלי, והשתקענו בבולטימור.
אני חיה כבר יותר מעשור בארצות הברית, ולמרות שבעלי מקסים, תומך ומשפחתי מאוד, אני עדיין מרגישה את הגעגועים והמרחק מהמשפחה שלי ביומיום – ועל אחת כמה וכמה סביב ההריון והלידה. אני כבר רגילה לחוסר, אבל זה לא קל.
"שלום בייבי": קורס הכנה ללידה באווירה יהודית
מכיוון שילדתי תאומות, מעבר לקושי המנטלי, היו גם קשיים פיזיים לחלוטין, של טיפול בשתי תינוקות במקביל, ובהחלט הרגשתי שהייתי יכולה להפיק הרבה מתמיכה של המשפחה שלי – אבל הם תמכו בי, גם מרחוק.
ההריון שלי היה מורכב, ולכן אני לא חושבת שעשיתי פחות בדיקות מהישראלית הממוצעת – אם כבר, אז להפך. הבנות שלי חלקו ביניהן שליה אחת, ונדדתי בין מומחים לכל מיני בדיקות אקסטרא, מדידות של צוואר הרחם ומעקב צמוד-צמוד, במיוחד לקראת סוף ההריון. בהחלט יש לי למה להשוות, מפני שבהריון השני שלי, הריון יחיד ופשוט, הבדיקות הרבה פחות מקיפות, הרבה פחות ממה שאני יודעת שנהוג בישראל.
בבולטימור יש ריכוז יהודי עצום, כך שההריון והלידה שלי עברו עליי באווירה מאוד יהודית. עשינו קורס במרכז קהילתי יהודי, קורס מקסים שנקרא "שלום בייבי" וכלל קצת מהכל. היו שמונה מפגשים, שהנחתה אחות, באוריינטציה יהודית.
בקורס הסבו את תשומת ליבנו, למשל, שבהרבה בתי חולים בארה"ב עושים ברית מילה מיד כשהתינוק יוצא, ואם רוצים לעשות ברית לפי המסורת, כשהבן בן שמונה ימים, צריך להגיד להם שלא יחתכו. הקורס אגב לא עוסק רק בלידה, אלא גם בהתפתחות ובהורות, והרגשנו שבאמת עשינו הכנה טובה לקראת השינוי המשפחתי המבורך והמורכב הזה.
בנוסף, ילדתי בבית חולים יהודי, עם תפריט כשר ובית כנסת – הרבה יותר מסורתי ממה שאפשר להגיד על הרבה בתי חולים בארץ. חלק מהצוות אפילו דיבר עברית. המרפאה שבה עשיתי את מעקב ההריון מצוותת לבית החולים הזה, למזלי, כך שבחרתי בו מיד ולא הייתי צריכה להתלבט הרבה. מעבר לעניין של ההרגשה היהודית-הביתית, יש שם פגייה מאוד משוכללת ומומחים לתאומים, שהיו חשובים לי בגלל ההריון המיוחד שלי.
15 אנשי צוות בלידה
סחבתי את התאומות עד שבוע 38, שזה ממש לא מעט. באמצע שבוע 38 הרופאים רצו שנעשה זירוז, והסכמתי. רציתי ללדת לידה רגילה, אבל הלידה כולה הייתה בחדר ניתוח, וכולם היו מוכנים לכל תרחיש. היו איזה 15 איש: אחים, אחיות, רופאים, מרדים.
גפן יצאה ראשונה, אחרי משהו כמו שעתיים של לחיצות. הרופאים בדקו ששיה במצג ראש, פקעו את המים ואחרי שלוש דקות היא כבר הייתה בחוץ. הייתי מאושפזת יומיים בסה"כ, ככה נהוג כאן אחרי לידה רגילה, ולמרות שילדתי שתי לידות באותו יום, עדיין נחשבתי ליולדת רגילה.
יש בבית החולים תינוקייה, אבל מאוד מאפשרים לך להיות בביות מלא, אם את והתינוק מרגישים טוב. החדר שלי היה מקסים, לעומת מה ששמעתי מאחותי על התנאים בארץ. היו שם אמבטיה, טלוויזיה, די.וי.די - ממש לא מזכיר בית חולים. יש כמה תפריטים, ואת מזמינה מה שאת רוצה: צ'יפס, מוזלי, ממש מה שבא לך, ברמה של מסעדה. בבית החולים הייתה גם יועצת הנקה מדהימה, שעזרה לי לעלות על המסלול הלא פשוט של הנקת תאומים.
למזלי ילדתי בקיץ, על החופש הגדול. באופן כללי בארה"ב אין חופשת לידה, כל מקום עבודה עושה מה שהוא רוצה לפי מדיניות שהוא קובע בעצמו. בבית הספר שבו עבדתי לא נתנו שום חופשה, אפילו לא יום. לקראת סוף השנה צוואר הרחם שלי התחיל להתקצר ויצאתי לשמירה, ילדתי ביולי וניצלתי את חופשת הקיץ כחופשת לידה.
ועדיין, במיוחד בגלל שיש לי תאומות, הרגשתי את החוסר במשפחה אפילו יותר. בעלי לקח את כל ימי החופש שהוא יכול היה לקחת, קצת יותר משבועיים, ואחר כך שכרנו אחות, פשוט כדי שיהיו עוד ידיים שיעזרו.
המשפחה שלי הגיעה לראשונה חצי שנה אחרי שילדתי, לפסח. המשפחה של בעלי הגיעה, וגם חברים, אבל כשעוברים חוויה כל כך גדולה ומשמעותית, מרגישים צורך לחלוק אותה עם מישהו מהבית. התגעגעתי מאוד לאחיות שלי, הן היו חסרות לי בחדר לידה ובגידול של התאומות.
ילדתם בחו"ל? שתפו אותנו במסע המרגש שלכם