המקצוע הכי כיפי, שמקפל בתוכו אושר עילאי של משפחות ושמחה עד לב השמיים. רגעים של אהבה ,חיבור והודיה על כל הטוב הזה שנפל בחלקם של ההורים, על תינוק או תינוקת מהממים ביופיים ובחיוניותם, סבא וסבתא שכבר מתפוצצים מהתרגשות ומשתוקקים לשמוע את הבשורה הכי מתוקה שקיימת ,כנראה ,מאז בריאת העולם: מזל טוב! נולד/ה לכם בן/בת!
תותים בשמנת וגם בקצפת, כבר אמרתי? מתיקות החיבור הלא יאמן הזה, הישר לכבל הראשי של מקור החיים, פשוט התעלות הנפש על בסיס כמעט יומיומי. אבל זה התרחיש הטוב. לפעמים קורה שיש תרחישים אחרים. זה הצד האחר, והפחות מדובר של המקצוע, בו השמחה והציפייה לחיים חדשים מתנפצות כמו לב שבור.
"לידה תמיד מסתיימת בתינוק חי"
לא. למרבה הצער, לפעמים לידה מסתיימת בלידתו של תינוק מת. לידה כזאת נקראת לידה שקטה. היא שקטה כי אין בסופה תינוק שבוכה. היא שקטה כי אין מוניטור של פעימות לב. היא שקטה כי אין המולה ושמחה של מבקרים. בעיני, הרגע הנורא ביותר בכל התהליך הזה הוא רגע הגילוי. הרגע הזה מתרחש בכמה אופנים:
התגלו מומים בעובר ונעשתה הפסקת הריון, והיולדת יודעת שהעובר ברחמה מת. לפעמים, היולדת פנתה לרופא שלה או למרפאה בקהילה ושם כבר אבחנו שהעובר ללא דופק. היולדת מגיעה אלי כשהיא כבר יודעת.
או שמהלך ההיריון תקין והיולדת מגיעה למיון יולדות ומתלוננת שלא חשה בתנועות העובר מזה זמן, בין מספר שעות ולפעמים גם מספר ימים. היא לא יודעת מה קורה עם העובר וגם אני לא. תכף נברר.
התרחיש הזה, של אי הרגשת תנועות או הפחתה במספר תנועות העובר שהיולדת רגילה להרגיש, מחייב את המיילדות במשמרת להיות ערניות מאד.חיבור מהיר למוניטור עוברי יגלה לנו את המצב לאשורו: ברוב המקרים, הכול בסדר. נישמע דופק תקין, נדריך את היולדת לשתות משהו מתוק, לשכב על צד שמאל ולספור תנועות.
במקרה אחר, נישמע דופק לא תקין ונזעיק את הרופאים תוך הכנה לניתוח קיסרי בהול. במקרים אחרים...נישמע רק את הדופק האימהי או שלא נישמע כלום. זה הרגע שאנחנו כבר יודעות, אך אסור לנו להגיד כלום כי רק רופא קובע מוות. זה הרגע בו אני כבר יודעת, אבל היא והוא, עדיין לא.
אני שומרת על קור רוח ומתקשרת לרופא שיגיע מיד כי אינני מצליחה לנטר דופק עוברי. ליבי נמחץ תחת המשא הנורא. בא לי לחבק אותם, את ההורים הצעירים האלה. הם עדיין לא מבינים. יש להם עוד שתי דקות של חסד : עד שיגיע הרופא, יניח את מתמר האולטרסאונד ויבשר את הבשורה הכי נוראית מאז בריאת העולם: "אני מצטער....אבל לעובר שלכם אין דופק".
זה הרגע, בו כל צער העולם מתנקז לנקודה אחת: אין אכזבה כזאת, שיברון לב כזה, פספוס כזה, החמצה כזאת, כמו הרגע בו היא ואני מבינות, שהיא הולכת ללדת תינוק ללא רוח חיים. לפעמים זו יולדת שאני מכירה מפניות קודמות למיון, מסיבות אחרות. הפעם היא לא מרגישה תנועות. היא יפהפייה, הספקתי להחמיא לה על האוברול המתוק שלבשה. קדימה בואי נישמע דופק דבר ראשון. אני מצמידה את המתמר ו...כלום. צד שני של הבטן? כלום. דממה. טוב אני אתקשר לרופא שיבדוק באולטרסאונד. בפנים הלב נמחץ. אוף אוף. אוף. אני מעמידה פנים שאני עסוקה כדי שהיא לא תבחין בלב השבור שלי. רואים לי אותו מיד. הרופא מגיע ומאבחן. היולדת ובעלה פורצים בבכי. נשים ממשיכות להגיע למיון, ואני מטפטפת דמעות ונזלת, שוטפת פנים בשירותים ואורזת את הלב השבור בפנים, העבודה ממשיכה כרגיל ואני חייבת להתרכז ביולדות שמגיעות.
"לב שבור הוא לב שלם"
כל המשמרת עוברת עליי בטפטופים וקינוחים, ובסיומה אני מתיישבת באוטו ובוכה בלי שום מעצורים. מכאיבה לי המחשבה שהיא יכלה ללדת איתי את התינוק החי שלה, ואיזה כיף היה יכול להיות, והייתי מדריכה אותה להניק, ומסבירה לה על "אפס הפרדה" לעומת "ביות מלא", בעולם המקביל שבמחשבותיי, זה מה שאמור היה לקרות. טלפונים לחברות הכי טובות שלי בעולם, אחיותיי המיילדות, אלו שהחיים שלהן תותים, וגם לבבות שבורים. כולן עוטפות אותי באהבה ואומרות לי שאין יקום מקביל, יש רק את המציאות של מה שלמעשה התרחש.
גם בקבוצות התמיכה עם העובדת הסוציאלית המהממת של אגף האימהות ב"הלל יפה", לבבות שבורים מוצאים קצת מרגוע לכאבם, כדי שנוכל להמשיך לטפל, להכיל, לשמוח וכן, גם לכאוב עם היולדות שלנו.
הכותבת היא מיילדת מוסמכת באגף האימהות, המרכז הרפואי "הלל יפה".