להריון הראשון הזה שלנו, התכוננו, אני ובן זוגי, באופן מדוקדק. תזמנו אותו כך שהלידה תתרחש בחופשה בלימודים לתואר, סיירנו בין מחלקות בתי חולים, וכעיתונאית בתחום הבריאות, הייתי מפוקסת על כל הפרטים הקטנים של הריון ולידה בארה"ב. הרגשתי שעם תכנון נכון אגן על עצמי מכל הסכנות. הייתה לי דולה, לקחתי קורס הכנה, הייתה לי אפילו דולה לשבוע שאחרי הלידה. התפרצות מגיפה עולמית לא הייתה בתכנון.
המיילדת שלנו אמרה שכל העדויות האחרונות מראות שנשים בהריון לא נדבקות בווירוס, ושלא נראה שהוא עובר לעוברים. התחושה הייתה נון-שלאנטית אז, בעשה למרץ, והמיילדת הוסיפה שאם נשים ידבקו בווירוס הן יופרדו מהתינוק שלהן. באותו השלב זה נראה מאוד רחוק ולא עצרנו להתעסק במקרה כזה. למחרת הלכתי לשיעור יוגה להריון. בדרך כלל השיעורים האלה מפוצצים, אבל היינו רק אני ועוד שתי בנות. משהו השתנה. התרחקתי מהן ככל יכולתי. כשחזרתי הביתה שפשפתי את הבקבוק והמזרן שלי, זרקתי את הבגדים לכביסה ונכנסתי למקלחת. מה שהתחיל כאיום אבסרקטי התחיל להפריע לחיינו.
האיומים וההפחדות מרופאים מבוהלים מילאו את הרשתות החברתיות ושמענו על מחסור בבדיקות, ועל כך שאי אפשר להשתלט על הווירוס. עד סוף השבוע השוו בתקשורת את בוסטון בה אני גרה לאיטליה. כל התוכניות שלנו התאדו. הדולה הודיעה שבית החולים לא מאשר יותר ממלווה אחד ללידה, המלווה לאחר לידה ביטלה, הפסקנו לצאת מהבית, חוץ מלבדיקות.
התחלתי לראות את עצמי שוכבת בבידוד בבית החולים, מתאוששת מלידה ומורחקת מהתינוק במשך שבועיים. היו לי חזיונות שבהם אני עוברת ניתוח קיסרי בידי רופא בחליפה מבודדת. דאגתי גם לאחותי, גם היא בהריונית, ולבעלה שנאלץ לעבוד גם עכשיו כדי לשרוד כלכלית. נפרדתי מהחלום להפגיש את התינוק הרך עם המשפחה שלי. הדימוי שחלמתי עליו, לשים את התינוק בחיקה של סבתי בת המאה, התרחק. כשסיפרתי לה שאני בהריון היא אמרה שנתתי לה סיבה להמשיך לחיות. במשך חודשים היא סרגה שמיכות תינוק לי ולאחותי. עכשיו בבית החולים אסרו על ביקורים.
הפאניקה שלי הגיעה לשיאה אחרי שבוע, כששני חברים באו להביא לי אוכל, ולמחרת גיליתי שאחד מהם סובל מחום גבוה וכאבי שרירים. התחלנו לחטא כל דבר שהם נגעו בו. נכנסנו להתקלח, עם הכלב, ובמים החמים הרגשתי את התינוק בועט. ביקשתי ממנו שייתן לנו עוד זמן, כדי להבין איך להתמודד עם מה שקורה. החבר הרגיש טוב למחרת, אבל לא הכנסתי יותר אף אחד לבית. המחשבה על לידה ביתית נראתה בטוחה יותר מלידה בבית חולים. החלטתי ללדת באמבטיה.
בבדיקה האחרונה לפני הלידה, שאלתי את הרופאה המיילדת שאלות שלא עלה על דעתי לשאול קודם: האם אופרד מהתינוק במקרה שיהיה לי את הוירוס? האם יתכן שיסגרו את מחלקת הלידה? התשובות לא היו מרגיעות, אבל היא נראתה רגועה בעצמה. היא ידעה דבר אחד: בלידה אי אפשר להתכונן לכל אפשרות. זה נכון גם כשאין מגיפה. בינתיים אנשים התחילו להתארגן בקבוצות תמיכה. השכונה השתתפה בצ׳אט קבוצתי, 20 חברים שרו בוידאו יום הולדת שמח לקולגה מהעבודה, גייסו כספים למי שאיבדו את עבודתם. בחרתי להאמין בקהילות. הן עמידות יותר מממשלות ומבתי חולים. באמצע של משבר ושינויים רבים, אין ברירה אלא לשחרר את איך שדמיינו שהעתיד יראה. כשנצא מזה הוא יראה אחרת. למען התינוק שלנו, לא נאבד תקווה.