השחקנית והבמאית נועה רבן היא גם אמא לשניים, שנולדו בהפרש של עשור שלם האחד מהשני. ההבדלים בין שתי חוויות הלידה השונות הוביל אותה ליצור, יחד עם המאיירת קרן רוזן, את Mother's Day, ספר לאמהות בכל העולם, ללא טקסט אבל שאומר המון, בעיקר למי שהיו שם או שנמצאות ברגע זה בתקופה המבלבלת והייחודית. הספר מציע ריבועים ורודים, ובהם מתוארת חוויית האימהות של אם שיש לה תמיכה, ומנגד הריבועים הירוקים, של אמא בודדה. האפקט חזק ומעורר הזדהות ומחשבה.
״לפני שנה וחצי ילדתי בפעם השניה את לני אחרי 10 שנים, פטר, הבכור, בן 11.5,״ היא מגלה. ״את פטר ילדתי עם שתי החברות הכי טובות שלי, ביחד בילינו את חופשת הלידה, שיתפנו, קיטרנו, גידלנו ביחד את הגורים, גרתי מאחורי מרכז פעילות להורים אחרי לידה ולמדתי להיות אמא מתוך שיתוף והתבוננות מהמון אחרות כמוני. אחרי חופשת הלידה עברנו לגור בדימונה - העיר הכי קהילתית, משפחתית, תומכת שניתן לבקש. חמה עד שורפת. כבר אז הבנתי את ההבדל הגדול בין להיות לבד עם תינוק לבין להיות נינוחה כשיש איתך עוד זוגות ידיים שמאפשרים לך ללכת לשירותים בלי להתאפק, לאכול כשאת רעבה, לנוח כשאת גמורה, לנהל שיחת טלפון דחופה ועוד.״
כשילדה רבן את לני, חברותיה כבר סיימו עם התינוקות בחייהן, וחזרה לעיר. ״אני גרה בצפון תל אביב ולא מכירה כל כך את הקהילה מסביב. כאן, פחות או יותר כל אחד לעצמו. עסוקים פה מאוד, אני אפילו לא רואה אנשים ברחובות. די שקט ומנוכר לאמא טרייה ומשועממת! כמובן שידעתי כבר מניסיון שאני חייבת לבקש עזרה וגם קיבלתי אותה אבל בימים שהייתי לבד עם הורמונים וחוסר שינה היה לי נדמה שהבדידות והכאב שאני מרגישה הם מעתה ולתמיד. שאיבדתי את עצמי ושרע לי מאוד.״
החוויה לא היתה מוחלטת, ורבן לא היתה בודדה לגמרי. ״כשאמא שלי באה להיות איתי, או חברים או בן זוגי שחזר במיוחד מוקדם מהעבודה, ופתאום לני דפק לי חיוך של הלייף, ויכולתי לנשום אותו תוך לגימה של כוס קפה מנחם, הרגשתי הכי ברת מזל ופריבלגית בעולם. אבל רק עד השנייה הבאה בה אני לבד ובחרדה איך לעזאזל אני הולכת לעבור עוד יום עצוב לבד. לונה פארק של רגשות. וורוד וירוק. שמתי לב שכשאני לבד מתגנבות תחושות מדוכדכות וכשתומכים בי אני מתמלאת באור. ולכן כמו שכתבתי בגב הספר - גיבורת העל האמיתית היא זאת שיודעת לבקש עזרה כשהיא זקוקה לה. שם נמצא כוח העל האמיתי שלנו. מבחינתי זאת היתה שליחות לכתוב/ליצור את הספר.
המון נשים חיות תחת ציפייה לא הגיונית שהן מושלמות ואמורות לתקתק גידול ילד+ תיחזוק בית+ רעיה אוהבת וחמה, מוצאות את עצמן לבד בבאלגן ודמעות ומתביישות בכך מאוד. מרגישות אשמה ומפתחות שינאה עצמית. יש לזה סיבה! דרוש כפר שלם לגדל ילד! את לא אמורה להצליח לעשות את זה לבד! זה פשוט לא הגיוני! זה מחרפן ועלול להוביל לדיכאון כואב.״
רבן זוכרת שהיו ימים בהם קמה בחרדה איך תצליח להעביר את היום עם לני חסר האונים, שתלוי בה כל כך בלי לדעת לתקשר. ״חיכיתי שמישהו יבוא, לקראת השעה שבן זוגי היה אמור לחזור מהעבודה כבר הייתי עם העיניים על השעון באובססיביות...״ היא נזכרת. ״הייתי הולכת לפארק ליד הבית ויושבת שם לבד עם לני. הבגדים שלי היו מלאים בכתמי פליטות או סימני חלב מההנקה, הרגשתי סמרטוט ריצפה. יושבת שם בפארק וקולטת שכמוני יושבות עוד הרבה בודדות ותוהה למה אנחנו לא עושות מעגל תמיכה אבל מצבי הנפשי והפיסי היה מאוד לא מעודד סוציאליות אקטיבית. הצעקה בספר היא הצעקה של כל הנשים הבודדות אחרי לידה. היום, שנה וחצי אחרי אני יכולה לעודד ולהגיד שזה לגמרי עובר ואין כמו להיות אמא בעולם הזה. צריך לתת מקום ולעלות את המודעות לתקופה המורכבת הורמונאלית ובכלל שלאחר הלידה. הספר לא מתכוון להאשים את הסביבה. אלא להעלות מודעות. במיוחד אצל האמא עצמה. תבקשי מה שאת צריכה. אל תתביישי! תרבותית חינכו אותנו שאנחנו נועדנו להיות אימהות. שזה הטבע שלנו בראש ובראשונה ולכן כשלים הם לא אופציה. אז זה בולשיט.״
