לא ככה דמיינתי את הלידה הראשונה שלי. כשבן הזוג שלי ואני גילינו את שני הפסים על המקל, האומיקרון אפילו לא היה בתכנון. לא הפסקנו להתלהב מזה שהנה, אחרינו המבול, ואיזה טיימינג מושלם זה בשביל להרחיב את המשפחה. ככה סתם – בלי מסכה.

אבל איך אומר השיר? "זה בא בגלים", והחדשות לא הפסיקו לדווח על הסערות השונות: בתי ספר וגנים נסגרים, שיאים נשברים, כנסת מסורסת, מערכת בריאות שקורסת. ואנחנו מה בסך הכל רצינו? היריון קל ובריא? להפוך להורים?

לא נעים להגיד אבל התרגלנו. לצד ההלם מכמות הבדיקות והמעקבים, למדנו לעבור אותן בסגנון קורונה ולהכיר "חצי" רופאים עם חצאי פנים הודות להנחיות המסכות. התרגלנו לקבוע בדיקות וסקירות עם הצהרת בריאות, עם מלווה אחד, עם אופציה לביטול במידה שיש חום או שיעול, אבל עם אופטימיות גדולה ששיא המגפה מאחורינו.

אלא שאז בא האומיקרון, הווריאנט הזה שבהתחלה לא הצלחתי להגיד את השם שלו כמו שצריך והיום אני יודעת בזכותו את כל אותיות האלפא ביתא היווניות. הוא היה נשמע די חלושעס, אמרו שהוא לא מזיק, שהתחלואה הקשה לא עולה, שבסוף הוא יגיע לכולם ושאולי כבר עדיף להידבק בו ולגמור עם זה.

וזה אולי נכון, אבל לא כשאת בחודש תשיעי. כולם מסביבנו כבר התחילו להתבלבל – כמה ימי בידוד צריך? האם בדיקת אנטיגן מספיקה? גם מחלקות היולדות במרכזים הרפואיים השונים לא ידעו לתת תשובה. זה התחיל משני מלווים ועבר למלווה אחד (ביי ביי אמא ודולה), המשיך לזה שהם אולי מגבילים את מספר המלווים והמבקרים, אבל לא סוקרים אותם ואת היולדות כדי לדעת אם הם מאומתים. או במילים אחרות – גם הלידה הפכה להיות רולטה רוסית.

הרי להיות ביחד עם יולדת מאומתת בחדר, כבר לא נשמע כמו תסריט מופרך. ומילא אני, מחוסנת בשלושה חיסונים עם תו ירוק (לא שזה מהווה איזושהי תעודת ביטוח למשהו בימים אלה), אבל מה עם התינוק הקטן שבדרך? לאיזה עולם משוגע אנחנו מביאים אותו? אה כן, וכל הדיבורים האלה על תוכנית לידה – מי יכול בכלל לתכנן משהו במציאות כזו?

"הבילוי היחיד הוא בדיקת לחץ דם אצל האחות"

הקושי הגדול הוא שהבלבול וחוסר הוודאות הזו לא צפויים להסתיים גם בשלב הלידה. אם מתישהו הייתה איזושהי מחשבה על ללכת להתפנק אצל ההורים בהתחלה, לקבל עזרה והדרכה, ייעוץ או הכוונה ואפילו סתם מנוחה – פתאום גם זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. כל שני וחמישי קרוב אחר מודיע שהוא מאומת, שזה הגיע גם אליו. חוץ מלהתבודד בבית לא נשארה לנו ברירה. קניות מהסופר כבר מזמן עברו לפורמט משלוחים, קפה עם חברה נשמע כמו חזון אחרית הימים, והבילוי היחיד שאני מחכה לו במהלך השבוע הוא מעקב ההיריון אצל האחות, שבין בדיקת לחץ דם לשתן על סטיק – שואלת גם מה נשמע ומה מצב טרלול הנפש.

שלא תבינו לא נכון, גם בלי כל הקורונה הזאת מסביב – היריון הוא מסע של חוסר וודאות. מסע שלמדנו על בשרנו שהוא לא בשליטתנו. בכל בדיקה ההתרגשות מתחדשת, כל מפגש עם הפלא הזה מביא איתו גם חרדות ואתגרים, כל סקירה היא עולם ומלואו שמביא אחריו עוד כל כך הרבה משימות ומעקבים.

את לא יודעת מתי תלדי, ואת לא יודעת איך תלדי. גם אם את חושבת שאת יודעת איפה תלדי, לפעמים החיים מפתיעים בלי לדעת מה יילד יום. אומרים שהיריון הוא שמונה חודשים ועוד שנה (כשהכוונה כמובן היא לחודש התשיעי הבלתי נגמר). הימים גם ככה נמרחים, בטח כשאת מבודדת מכולם כדי לעשות הכל, רק לא ללדת מבודדת ולהתמודד עם חוויה מורכבת בפני עצמה.

לא ככה דמיינתי את הלידה הראשונה שלי. כשבן הזוג שלי ואני גילינו את שני הפסים על המקל, האומיקרון אפילו לא היה בתכנון. אבל עכשיו, כשהוא כבר כאן ולא מראה סימנים של פרידה בזמן הקרוב, הדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא פשוט לפתוח את הראש. להבין שוב ששום דבר לא בשליטתנו חוץ מהתקווה והציפייה ללדת בבריאות שלמה ובידיים מלאות וההחלטה לזרום עם המציאות המשתנה הזו ולעשות את המיטב כדי להיטיב איתנו ועם התינוקי שבדרך. לדעת שלא משנה מה – אנחנו נתמודד. ואולי זה השיעור הכי חשוב שלנו, והתובנה הכי משמעותית, בדרך להיות הורים.