כל הורה לתאומים יספר לכם על הקושי הכפול בגידול שניים במקביל, על ההריון בסיכון גבוה, איך תאום אחד חולה ומדביק מייד את התאום או התאומה שלו, על הלילות בלי שינה לפעמים לאורך שנים, על החלוקה של הידיים ותשומת הלב והידיים. אך לצד זאת - הם יודעים גם לספר על האושר הכפול שמגיע יחד עם שניהם, ועל השפה והקשר המיוחד שיש בין התאומים.
"חיכינו לרגע שאנחנו מפתיעים את כולם ונשמטת להם הלסת"
"בכלל גילינו שמדובר בהיריון תאומים רק בשבוע 16, בסקירת מערכות.", מספרת מוריה דרוק, "לא ראו בבדיקות אולטרסאונד קודמות את התאומה. הגענו לרופא הוא מסתכל על המסך ולפי המבט שלו הבנו מייד שמשהו לא בסדר. זה היה מאוד מלחיץ, הוא הסתכל טוב ואמר - יש פה שניים. אמרנו לו מה פתאום, זה היריון עם עובר אחד, הוא אומר לנו שוב - יש פה שניים. משם כבר לא הצלחתי לעקוב ולא שמעתי כלום," היא צוחקת.
זה היה בשנת 2005, מוריה ורועי דרוק, זוג צעיר בני 25, בהיריון ראשון הגיעו לבדיקת היריון שגרתית, ומשלושה- זוג ועובר קטן, הם יצאו מהחדר פתאום ארבעה, המומים ומופתעים מהגילוי. "סיפרנו רק להורים אבל לכל השאר שמרנו את העניין בהפתעה."
למה לא רציתם לספר לכולם?
"בהתחלה היינו בהלם, ולא כל כך היה ברור מה יקרה, התאומה הייתה עם מיעוט מי שפיר בשלבים הראשונים והיה חשש, אז רצינו להגיע לקו הסיום בידיים מלאות ואז להודיע, בנוסף, היה פה את אלמנט ההפתעה, אחרי שעברנו את ההלם הראשוני, חיכינו לרגע שאנחנו מפתיעים את כולם ונשמטת להם הלסת."
היא הייתה מאושפזת בשמירת הריון, ולאורך האשפוז הגיעו הרבה מבקרים ובני משפחה שבאו לעטוף אותם, אך בני הזוג הצליחו עדיין לשמור על מעטה סודיות ולא לגלות שמדובר בתאומים.אחרי חודש של אשפוז ילדה מוריה בשבוע 34, מוקדם מהצפוי, אך צפוי ללידת תאומים.
איך היו התגובות אחרי הלידה?
"לא היו אז וואטסאפים, הודענו בSMS שנולד בן, וכמה דקות אחר כך שלחנו שנולדה בת. כולם נורא התלהבו והיו המון טלפונים והודעות אבל התגובה הכי מרגשת הייתה של סבא וסבתא שלי, סבא שלי כל כך התרגש שפרץ בבכי ולא יכול היה לנהוג אז הם לקחו מונית לבית החולים. דור של ניצולי שואה שזכו בנינים, ועוד נינים תאומים, זה היה דבר מאוד מיוחד ומרגש, ואני זוכרת היטב את הרגע הזה."
ניתאי ורוני נולדו בפער משמעותי במשקל, ניתאי נולד במשקל של שניים וחצי קילו, ורוני - קילו מאה בסך הכול. הפער במשקל בין שניהם היה גם זה שאפשר לשמור את הסוד כיוון שהייתה לה בטן הריונית קטנה ולא גדולה במיוחד.
תקופת ההסתגלות בשבועות הראשונים, היא מספרת, הייתה לא פשוטה. מוריה שוחררה הביתה מבית החולים יחד עם התאום הראשון אך התאומה נשארה בפגייה עוד 7 שבועות נוספים עד להתייצבות, והתמרון בין הבית עם תינוק קטן ובעל ששירת אז בצבא כאיש קבע היה מאתגר ביותר.
"החודשים הראשונים היו לא פשוטים," היא נזכרת, "הדילוג הזה אחרי קיסרי עם תינוק בבית ותינוקת בפגיה, לשאוב חלב לו ולה. כשבעלי יצא לחופשה מהצבא התגייסנו שנינו למלאכה ואחרי חצי שנה לא הבנו איך זה לגדל רק תינוק אחד. אחרי זה התפללנו להריונות בודדים ויש לנו עוד שניים אחריהם," היא אומרת בחיוך. "היום הם בני 18 וחצי, חולקים שפה משותפת שמיוחדת רק להם והם חברים מאוד טובים. יש משהו בקסם של התאומות בביחד שלהם, שהוא רק שלהם. עם כל הקושי של ההתחלה הבנו שיש פה התנהלות מלמעלה שמכתיבה לנו איך ומתי ומי יוולד, למדנו לשחרר ולחבק את הטוב הזה, והיום, במבט לאחור אנחנו יודעים שאנחנו כהורים קיבלנו מתנה מדהימה והם קיבלו מתנה עוד יותר מדהימה - אחד את השני."
"יש לי הדחקה לכל התקופה הזו"
גם הילה ודוד קאופמן ממודיעין עם סיפור דומה. הם שמרו על הריון התאומים בסוד מכל הסביבה שלהם, וגם אצלם מדובר בהיריון ראשון, שני בנים - שהיום כבר בני 18 וחצי. "היחידים שידעו היו זוג חברים קרובים שמייד בהתחלה עלו עלינו, אבל אף אחד אחר לא ידע, לא ההורים ולא שאר המשפחה. כשהם נולדו, בניתוח קיסרי, בעלי התקשר להורים ובישר: הראשון יצא בן. שאלו אותו מה הראשון - הוא אמר, וגם השני, יצא בן, והיו צרחות של שמחה והלם. בהמשך זה פשוט רץ לבד, התחילו טלפונים אחרי שכולם שמעו." שמונה ימים אחר כך התקיימה ברית כפולה לשני הבנים, בשמחה גדולה".
היום, הילה היא מיילדת בעצמה ועוזרת ליילד חיים חדשים, ומתרגשת מכל לידה מחדש, אך את התקופה של אז, היא זוכרת במעומעם, "יש לי הדחקה לכל התקופה הזאת. זה היה כנראה מטורף מידי. תקופה מאתגרת מאוד והיינו צריכים הרבה עזרה. במשפחה של בעלי יש הרבה זוגות תאומים אז כל אחד ידע לתת את הטיפים והעצות מהניסיון שלו. אמרו לי שבגיל 3 זה נהיה קל יותר, כל כך חיכיתי והתרגשתי לגיל 3 בטקס חלאקה שלהם, אבל גיל 3 הגיע וגיליתי שזה לא נהיה קל יותר," היא צוחקת.
"צריך להתכונן לזה אבל תאומים זה החיים"
אצל רחלי וידידיה אנקרי דווקא היה זה היריון שלישי, ומפתיע מאוד. "במשפחה שלי אין בכלל תאומים, לא היינו בטיפולים, באתי לבדיקה שגרתית לבדוק דופק והרופא אומר לי - זה תאומים, הסתובב לי החדר. זה היה הפחד הכי גדול שלי, פחדתי שזה ישתק לי את החיים, וכשהוא אמר לנו תאומים זה היה שוק אמיתי. אחרי שהתאוששנו, אמרנו לעצמנו החיים נתנו לך תאומים - תעשה מהם בדיחה טובה. סיפרנו רק להורים ולאחותי שמלווה אותי בלידות, וזה היה מבצע שתיקה רציני. במשך כל ההיריון שאלו אותי אם זה היריון תאומים אבל כדי לא לשקר התחמקתי ואמרתי שאומרים לי את זה בכל הריון.
"לאורך ההיריון כל הזמן חשבנו איך נודיע ואיך נעשה את זה, וכשהם נולדו (בניתוח חירום אחרי רעלת הריון) שלחנו תמונה וכתבנו - מי שחשב שזה בן - צדקתם, בשעה טובה נולד לנו בן, נעדכן מתי הברית. אחרי רבע שעה שלחנו - ולכל מי שחשב שזו בת - גם צדקתם." הם שלחו את ההודעות ב-5 בבוקר, וכשכולם התעוררו הם זכו למבול של שיחות והודעות מופתעות מכל הקרובים, "זה היה מאוד משעשע," היא אומרת. היא מרגישה כי חלק מהשליחות שלהם כהורים לתאומים הוא לספר כי אפשר ורצוי להקל, ולהשקיע כמה שצריך כדי לשמור על שפיות.
"מהרגע שידענו שיש לנו הריון תאומים התחלנו לחסוך ולהתכונן לזה. קנינו הרבה דברים יד שניה, אבל שמנו כסף כל חודש בצד כדי להביא מטפלת שתהיה איתנו תשעה חודשים אחרי הלידה, השקענו בזה הרבה כסף, אבל זה היה שווה את זה. זו הוצאה מוכרת מה שנקרא. ידענו שאנשים יכולים להתפרק אחרי לידות תאומים אז התכוננו לזה, השקענו בשביל השלום-בית וזוגיות בריאה ומשפחה נורמלית, הקפדנו לצאת לדייטים ולהשקיע במרחב הזוגי שלנו כדי להשקיע במרחב המשפחתי, מבחינתנו זה היינו הך.חשבנו איך נעבור את הלילות - וחברים תרמו לנו אחות לילה - שזאת מתנה מדהימה להורים לתאומים, בנוסף, גילינו שלא כל ההורים יודעים שיש מכשיר להכנת תמ"ל שמכין בקבוק תוך כמה שניות וזה ממש מקל על החיים. ממש עבדנו בזה, וחיפשנו איך להקל ולפרגן אחד לשני כל הזמן."
היום, התאומים כבר בני שנתיים, שניהם עם שמות מיוחדים: פלאי ארץ - הבת וטוּב רועי - הבן, ועם כל הקושי שבגידול כפול של שני תינוקות - היא מזכירה כי גם האהבה והשמחה - כפולה. "כולם מדברים על כמה זה קשה תאומים," אומרת רחלי, "ובאמת צריך להתכונן לזה, אבל תאומים זה החיים. נכון שהקושי כפול שתיים, אבל זה גם אושר כפול שתיים, לפעמים אני מפחדת שהלב שלי לא יעמוד בכמות האהבה הזאת, תארי לך מה זה שניים שרצים אלייך לחיבוק כשהם חוזרים מהגן. זה פשוט ממיס."