"אחרי הלידה, לפני שלוש וחצי שנים, הרגשתי שמשהו שם לא טוב בפנים", מספרת ליזה עמיחי (36) ממודיעין, אמא לארבעה. "כשחזרנו הביתה התחלתי להיות ממש בקונכיה, רק עם עצמי ולא ממש התייחסתי אליו או לשאר בני הבית. הייתי ממש כמו רובוט", היא נזכרת בימים שאחרי הלידה.
שלושה שבועות לאחר הלידה היא הבינה שמשהו לא כשורה, שאמנם זו לידה רביעית - אך לא קל לה. עמיחי מדברת בהתרגשות רבה ומספרת שלא היה לה כוח לכלום. "הייתי מכריחה את עצמי ללכת להתקלח, לצחצח שיניים. כל דבר כזה היה מטלה קשה עבורי. בלית ברירה אחרת הלכתי לפסיכיאטר שהבין ואמר שהמצב שלי לא טוב בכלל", היא משתפת, "התחלתי טיפול תרופתי והמצב המשיך להחמיר. כל בוקר בכיתי שקמתי בבוקר, הייתי לבד כל היום, והבכור שלי, שהיה בן 9, סבל ממני. לא היה לי כוח לטפל בו. הפסיכיאטר אמר שצריך לאשפז אותי, אבל לא הסכמתי איתו. כשהלכתי לרופא נוסף שגם אמר לי את אותו דבר, הבנתי שאני חייבת להתאשפז".
"הוא אמר בבכי שהוא רוצה שאחזור להיות אמא שלו"
בלית ברירה אחרת, עמיחי אושפזה בבית חולים במרכז הארץ. תחילה באשפוז מלא ולאחר מכן במסגרת אשפוז יומי בקהילה. התינוק הקטן היה בן ארבעה חודשים, אך עמיחי ידעה שהיא חייבת לטפל בעצמה. היא מספרת כי במשך שלושה שבועות היא לא ראתה את בנה התינוק ולאחר מכן נקבעה לה וועדה של ביטוח לאומי. "הוועדה קבעה לי 100 אחוזי נכות עקב המצב הנפשי. קיבלתי אובדן חוסר עבודה מלא והמצב החמיר. כשהבן שלי היה בן שמונה חודשים התחלתי קצת לנשום אוויר, התחלתי לשאול את הילדים האחרים שלי מה שלומם וקיבלתי תשובות קשות. הילד האמצעי שלי, בן ה-6, אמר לי בבכי שהוא רק רוצה שאחזור להיות אמא שלו. הגדול שלי בן ה-9 אמר שהוא לא מבין שאני חולה אם אין לי שום מחלה והבן השלישי דיבר הכי פחות. הבנתי שמשהו חייב להשתנות. עד גיל שנה לא קילחתי את הבן הרביעי ופחדתי לטפל בו".
איך תפקדת? מי עזר לכם?
"בעלי היה שם, המשפחה שלו עזרה וגם השכנה עזרה וטיפלה בילדים הנוספים. חברות בשכונה הביאו לנו ארוחות ערב כי לא קמתי להכין להם. לאט לאט השתקמנו. אני עדיין בשיקום אבל לאחרונה חזרתי לעבוד ואני במקום אחר לגמרי. העזרה גרמה לשינוי. הבנתי שמישהו מנסה לטפל בהם, וידעתי שאני יכולה לתת לנפש שלי לנוח. אני ממליצה לכל אישה שחשה לא טוב עם עצמה לא להיות לבד, להבין שאפשר לצאת מזה ולקבל עזרה. קחו כמה שיותר עזרה ושתפו את הסביבה, אין סיבה להתבייש בזה. אני מאוד חששתי מהתגובה של הסביבה, אבל כולם הציעו עזרה והתגייסו ולא הייתה הערה אחת. כולם הבינו שזה לא בשליטתי והקל עלי שאף אחד לא שפט אותי".
"זה להיות שלוש וחצי שנים אחרי ועדיין להרגיש את זה"
לאחרונה פרסמה עמיחי פוסט בקבוצת מאמאמצחיק, שזכה לתגובות רבות ולתמיכה רבה של נשות הקבוצה.
"רוצות לשמוע על דיכאון אחר לידה רביעית? הפכתי כבר למומחית בנושא:
- זה לבכות בבית חולים כל פעם שאני לבד איתו.
- זה להסתכל עליו. לדעת שאני אוהבת אותו אבל לא להרגיש את זה.
- זה להתפרק בברית מילה מרחמים על היצור הקטן הזה שמסכן נפל בחלקו שאני אהיה אמא שלו.
- זה להתבאס כל בוקר מחדש כי שוב בוקר.
- זה לקחת אותו על הידיים בבוקר כשהבעל הולך לעבודה ואז להבין שמעכשיו זה אני והוא, אז לטפל בו על מצב רובוט.
- זה לחכות שבן ה-9 יחזור מבית הספר כדי שהוא יטפל בתינוק ואני אחזור לישון.
- זה לקבל פטור מכל מטלות הבית.
- זה לבשר למשפחה המורחבת שקורה משהו לא בסדר במשפחה שלנו. ואז להבין עד כמה הם מדהימים.
- זה להבין שאין ברירה וצריך שאני אתרחק מהבית ומהילדים ולהסכים להתאשפז.
- זה להישאר חודשיים באשפוז.
- זה להבין כשהתינוק בן 4 חודשים, ולא ראיתי אותו שבועיים, שאני מתגעגעת אליו. אז כנראה שאני אוהבת אותו.
- זה להיות עכבר מעבדה כשמנסים כל טיפול תרופתי כדי לעזור ומבינים שהשלב הבא זה נזעי חשמל.
- זה לעבור ועדה בביטוח לאומי. ועדה משפילה מאוד ושם קובעים אחוזי נכות וגם מקבלים כרטיס נחמד שאפשר איתו לעקוף בתור כי יש חרדה להיות במקומות עם הרבה אנשים (רק ששכחתי איפה שמתי את הכרטיס כי אני מעורפלת מכדורים).
- זה להירדם ברמזור בכל שעה כי הכדור שינה ממש חזק.
- זה ללכת לרופא תעסוקתי שקובע אובדן כושר עבודה מלא לצמיתות.
- זה להתמכר לקניות און ליין כי מה פתאום אני אצא מהבית???
- זה לא לקלח את התינוק פעם אחת אפילו עד שהוא בן שנה (ניסיון אחד נגמר בזה שהשכנה הגיעה באמצע להחליף אותי).
- זה לחזור להתחיל לנשום אחרי 8 חודשים כשסוף סוף יש טיפול שעובד.
- זה להכיר אנשים שהם חברי אמת ויהיו פה לכל החיים.
- זה להיות 3.5 שנים אחרי ועדיין להרגיש את זה".
לדבריה של עמיחי, היא פרסמה את הפוסט בהחלטה מודעת והיא שלמה עם עצמה. "החלטתי שאני לא מסתירה והבנתי שזה חשוב לדבר על הדברים. בחיפושי בקבוצות פייסבוק שונות לא מצאתי הרבה אימהות שיצאו מזה והיה לי חשוב להראות גם את הצד הזה. גם ממקום נמוך אפשר תמיד לעלות ולהיות במקום טוב".
"הריון ולידה הינם אירועים בעלי הקשר חיובי של הצטרפות חיים חדשים למשפחה", אומרת ד"ר רנה בינה, ראש מגמת שיקום ובריאות בביה"ס לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר אילן, חוקרת ומומחית בתחום בריאות הנפש הסב-לידתית, "יחד עם זאת, תקופה זו היא נקודת הזמן עם הסיכון הגבוה ביותר של נשים לפתח מצוקה רגשית. מצוקה זו חוצה תרבויות, מגזרים, שכבות סוציו-אקונומיות ואף מגדר. כן, גם גברים יכולים לחוות מצוקה רגשית סביב הלידה. זה יכול לקרות בכל גיל ובכל לידה. כך, לדוגמה, גם אישה שלא חוותה זאת בלידות קודמות יכולה לחוות מצוקה בלידה רביעית".
לדבריה "רוב הנשים תחווינה קושי ברמה זו או אחרת במהלך ההיריון והלידה ויש מספר לא מבוטל של נשים, בין 10-20 אחוזים, שתחווינה מצוקה משמעותית. מה שחשוב לדעת זה שזה קורה ללא מעט נשים ושחשוב שכל אחד ואחת מאיתנו יפקח עין, אוזן ולב וישאל נשים בתקופה שסביב הלידה איך הן מרגישות. שאלה פשוטה של 'איך את מרגישה?' פותחת פתח לשיתוף ברגשות, מה שיכול לסייע בהפחתת המצוקה ובסיוע לפנייה לעזרה נפשית נצרכת וחשובה. דבר נוסף שחשוב לזכור הוא שכל אישה תפתח את הדברים בקצב שלה. יש כאלו שידברו וישתפו במצוקה בשלב הראשוני שלה ויש שאחרי תקופה של חודשים ושנים. לכל אחת יש את הקצב שלה בעיכול הדברים, ברפלקציה לגביהם וברצון לשתף".