אור חי שייר (30) מפרדס חנה, החל לצאת עם בת הזוג החדשה שלו לפני כחמישה חודשים. כזוג צעיר וטרי הם לא חשבו על זוגיות לטווח ארוך וכמובן שלא על ילדים, עד שהמלחמה הגיעה ושינתה עבורם הכול. "היה לנו קשר ממש טוב אבל היא יצאה בדיוק מקשר של 5 שנים ואני לא רוצה זוגיות לטווח ארוך אז היינו בכיף שלנו, נהנים. מאז המלחמה פתאום הרגשנו שהגוף של שנינו בבירור רוצה ילדים", הוא מספר ומתאר, "אם רגע נפסיק לחשוב מתוך הצורך של הגוף שלנו, שנינו לא באמת רוצים ילדים או להקים משפחה כרגע. בבירור יש חלקים בנו שרוצים ילד, אבל יש גם את החלק הרציונלי שמודע לתופעת הבייבי בום ומנסה להגיד לעצמך 'אתה תתפכח מזה, הדברים יחזרו לשגרה ואתה לא בהכרח רוצה ילדים עכשיו', אבל זה דיאלוג מורכב בנפש".
"השתנתה אצלנו התפיסה של 'יש זמן'"
הם לא סוגרים את האופציה עדיין. "אנחנו קצת משחקים עם זה כרגע ובגדול כל חודש אנחנו מפחדים. הגוף הרבה יותר אגרסיבי לגבי הרצון הזה וזה מלחיץ. היו לנו שיחות בהן תהינו מה קורה אם זה קורה? נעשה הפלה? נביא ילד? לא הגענו לבחירה. זו אחת הסיבות שאנחנו ממשיכים ללא אמצעי מניעה, כי יש חלק בנו שחושב שאם זה מה שצריך לקרות אולי זה מה שיקרה. יש התמסרות וגם פחד ובלבול".
גם תום לבנברג (26) מחיפה החלה לחשוב על ילדים בראי המלחמה. תום, סטודנטית לתקשורת ופוליטיקה, ובן הזוג שלה, סטודנט לרופאה, מתחתנים באפריל הקרוב אחרי שנתיים וחצי של מגורים יחד. "בגלל שהוא לומד רפואה החיים שלו יחסית מאוד מחושבים, וניסינו בעבר לחשב מתי יהיה מתאים לעשות ילדים. כמו רבים חשבנו לעשות חתונה, אחר כך טיול והעניין של ילדים יקרה כשזה יתאים לנו בלו"ז", היא מספרת.
כשהתחילה המלחמה בן הזוג שלה גויס למילואים. "השתנתה אצלנו התפיסה הזו של 'יש זמן'. הקונספציה של יש זמן לעשות מה שאתה רוצה, יש זמן לכל התוכניות שאתה מתכנן, הכול התפרק. נפלה אצלינו ההבנה שאתה לא יודע מה יקרה מחר, אין זמן לחשב הכול והדברים לא הולכים כמו שאתה רוצה", היא משתפת, "זה הגביר אצלנו את הצורך והרצון לעשות ילדים יותר מוקדם ממה שתכננו. אם חשבתי שאחרי החתונה אקח עוד שנה, אז יכול להיות שזה יהיה פחות מזה".
הצורך הלך וגבר אצלה. ״אני מצאתי את עצמי בשבוע שבועיים האשונים של המלחמה אומרת ׳הלוואי והייתי בהריון עכשיו, שיהיה לי משהו ממנו׳. אני לא יודעת מה יקרה וחשבתי לעצמי למה לקחנו את הזמן? אולי מצבי קיצון מביאים אותך למחשבות כאלו של סוף העולם. אתה חושב על החלומות שלך ורוצה להגשים אותם, במיוחד כשאתה רואה שהם מתרחקים ממך״.
"זה פשוט מפחיד להביא לפה ילדים"
לעומתם, עבור יולי (24) מאשקלון המלחמה גרמה דווקא לחשוב פעמיים על ילדים. "נאלצתי להישאר כי אני עובדת פה ובמלחמה הזו חטפנו הרבה רקטות. באשקלון היה פחד נוראי בעיר אחרי ה-7 באוקטובר שמחבלים יגיעו. זה שיתק את כולנו ואנשים ברחו מהעיר. יצא לי לראות משפחות שנסות עם הילדים שלהם וחשבתי באותו רגע שזה באמת נוראי להביא ילדים למציאות כזו", היא אומרת, "אם זה יהיה המצב בעתיד אני לא ארצה להביא כאן ילדים. המחשבה הזאת עלתה לי רק אחרי המלחמה, אחרי שראיתי כאן ילדים מאוד מפוחדים. אמרתי לעצמי שאני כאמא לא ארצה להיות ככה. נכון לעכשיו המחשבה היא שזה פשוט מפחיד להביא פה ילדים. אני לא חושבת שכולם צריכים להפסיק ללדת, זה לא צריך לשתק אותנו, אבל אני מבינה למה אנשים שקרובים לקו החזית לא רוצים להביא ילדים".
בתקופה האחרונה אנשים רבים שינו את דעתם לגבי הרעיון של הבאת ילדים לעולם. "בתקופות של מלחמה, ישנם מקרים שבהם אנשים שבהתחלה לא רצו להביא ילדים לעולם עשויים לשנות את דעתם ולפתח רצון עז ללדת. ישנם מספר גורמים שיכולים להשפיע על שינוי כזה ברצון הפנימי, אפילו שיש המון מוות, הרוגים, חטופים, אבל והשכול", אומרת לימור בנדל, יועצת זוגית ומינית, "גורמים כאלה יכולים להשתנות לחלוטין גם בשגרה אבל במלחמה הם קיצוניים, והמניעים האישיים עשויים להשתנות באופן משמעותי״.
מה הסיבות שיכולות לגרום לאנשים לרצות פתאום ילדים? "חוויית המלחמה והאובדן הותירו טראומה בנוגע לפתאומיות המוות. חוויה כזו יכולה לגרום להרבה אנשים להרהר בזה שהם יכולים למות מחר ואין להם שום דבר שיבטיח להם שיחיו. במצבים כאלה, אנשים שממש לא רצו להביא ילדים לעולם עשויים לראות בהבאת ילדים כדרך להבטיח את המשך משפחתם או הערכים שלהם", אומרת בנדל ומוסיפה, "המלחמה הביאה איתה המון תחושות של ייאוש וחוסר תקווה. עבור חלקם, הרצון להביא ילדים לעולם יכול לנבוע מצורך למצוא תקווה ומשמעות כשהכול כאן במצב של כאוס וטרגדיה. הפעולה של הבאת חיים חדשים לעולם יכולה לסמל חוסן, התחדשות ופוטנציאל לעתיד טוב יותר".
יש בכך גם מעין כמיהה לריפוי ושיקום. "אנשים מסוימים עשויים לראות בהבאת ילדים כדרך לתרום לתהליך של בנייה מחדש של הקהילה בארץ ישראל. ממש הרתמות של אנשים לטובת גידול אוכלוסיית היהודים במדינה ובעולם. תחושה של שליחות ויצירת חברה טובה יותר, תוך טיפוח תחושת אופטימיות ואמונה באפשרות לעתיד מזהיר יותר", היא אומרת. לכל זאת מתלווים גם לחצים חברתיים ותרבותיים: "פתאום ההורים שלנו או סבא וסבתא יתערבו לנו ויציעו הבאת ילדים למרות חוסר הרצון. לחצים כאלו עשויים לנבוע מרצון לחדש את האוכלוסייה, לשמור על יציבות חברתית או למלא תפקידים וציפיות מסורתיים".
לדבריה, יכולים להירשם שינויים גם בפעילות המינית. "בעת מלחמה יש שינויים בהתנהגויות מיניות ובדפוסי מיניות, כגון פעילות מינית מוגברת, מה שיכולים לתרום לשיעור התעברות גבוה יותר ולכניסה להריון מתוך חוסר מחשבה של רגע. אם שמרנו מאוד ונשמרנו בשגרה, מלחמה מביאה למצב הישרדות ותחושת ׳לחיות את הרגע׳".
"חוויות כאלה יכולות להוביל לאבל וחוסר רצון להביא ילדים"
יש גם לא מעט גורמים שמובילים אנשים להחליט שהם דווקא לא רוצים ילדים בעקבות המלחמה. "חלק היו עדים לזוועות המלחמה וזה ייצר צלקות רגשיות עמוקות וטראומה עד כדי פחד ממשי שמשהו יקרה לילד שהם יביאו לעולם. הפחד שילדיהם חס וחלילה יהיו חשופים לחוויות דומות או הפחד שלא יוכלו להגן עליהם בצורה מספקת יכולים להוביל אנשים לשקול מחדש להביא ילדים לעולם", אומרת בנדל, "חוויות כאלה יכולות להוביל לאבל עז וחוסר רצון להביא ילדים לעולם שגרם לכל כך הרבה כאב ואובדן. אם יש בעולם כל כך הרבה רוע אין לי רצון להביא אליו ילדים".
רבים חווים משבר אמונה במוסדות המדינה. "חוסר אמונה בצבא, חוסר אמונה בממשל ובמדינה כמו שקרו לנו במלחמה יכולים לפעמים להוביל לשינויים בערכים החברתיים ובסדרי עדיפויות חברתיים. אנשים יתעדפו קודם כל את השיקול לבסס חברה שמתאימה לערכים שלהם על פני הקמת משפחה. אנשים כאלה מאמינים שיש צורך להתמקד בהחלמה ובריפוי החברה, הערכים וביטחון המדינה לפני שהם שוקלים הורות בכלל".
ברקע, רבים חווים גם חוסר יציבות כלכלית. "המלחמה הזו גרמה לרבים לאבד את הפרנסה שלהם, העסק שלהם קרס ורבים נכנסו לחוסר יציבות פיננסית. מלחמה יכולה לגרום לאי יציבות פיננסית שאדם לא ירצה להביא ילד אם יודע מראש שלא יוכל לפרנס אותו ולספק את צרכיו" היא אומרת. יש גם דאגות סביבתיות שמשפיעות: "מלחמה גורמת לנזק סביבתי משמעותי, לרבות הרס משאבי טבע מההפגזות, הריסות בתים, זיהום ועקירת קהילות כמו בארץ ובעזה. דאגות סביבתיות כאלו יכולות להוביל אנשים להטיל ספק באיכות החיים".