היריון שלישי, התרגשתי מאוד לקראת הלידה. הייתי במודעות לכך שאי אפשר לדעת בדיוק איך לידה תיראה, אבל בתחושה חזקה שאני יודעת ללדת ואני סומכת על הגוף שלי. קיוויתי שאקבל צוות רפואי קשוב ותומך או לפחות כזה שלא "מפריע".
את בני הבכור ילדתי בבית חולים בירושלים. למרות שהלידה נמשכה שעות ארוכות, החוויה הייתה מדהימה. ידעתי שאני רוצה לידה טבעית ופעילה, והכנתי את עצמי פיזית ונפשית לקראת הלידה. את כל התהליך עברתי באופן עצמאי ובתנועה, בשלב הראשון בבית ועם התקדמות הלידה בבית החולים עם תמיכה של המיילדת. זכיתי למיילדת מדהימה, היא עודדה אותי בבחירות שלי, הייתה קשובה ותמכה בי ברגעים מאוד קשים. בשלב צירי הלחץ היו לעובר ירידות דופק והיה צורך בהתערבות רפואית מהירה, כך שהלידה הסתיימה בשכיבה על הגב ובסיוע מכשיר ואקום. מיד עם צאתו של בני הביאו לי אותו, ועודדו אותי לחבק אותו עור לעור כמו שחלמתי. לקח לי זמן לעכל את הסיום המלחיץ של הלידה ואת האכזבה שזה לא היה בדיוק טבעי כמו שדמיינתי, אבל אחרי עיבוד שכלל גם שיח עם אנשי הצוות הרפואי, נשארתי עם תחושה שהייתה לי לידה מדהימה, צוות תומך ומכבד והייתי בהודיה גדולה על כך.
כל לידה היא עולם ומלואו
את בני השני ילדתי בתחילת עידן הקורונה, הפעם בבית חולים באזור השרון. המדינה הייתה בסגר וההנחיות הגבילו במלווה אחד לכל יולדת. גם כאן זכיתי למיילדת מקצועית וקשובה. ביקשתי ללדת לידה פעילה ולא לשכב על הגב בזמן הלידה, המיילדת עודדה אותי לעמוד "על שש" וכך ילדתי. גם הפעם זכיתי לחבק את בני - עור לעור, ממש עם היוולדו, אבל באותו הזמן, מיד אחרי יציאת התינוק בעודנו בחדר הלידה, חוויתי פגיעה מאוד צורמת בפרטיות שלי - טיפלה בי רופאה שכנראה ניהלה את המשמרת ואנשים כל הזמן נכנסו ויצאו מהדלת כדי לדבר איתה, הדלת הייתה מופנית למסדרון הראשי שהיה מלא באנשים. ניסיתי לבקש שלפחות יסגרו את הדלת אבל זה לא עזר. הרופאה ניהלה שיחת חולין על חייה האישיים עם הצוות מסביב תוך כדי שהיא תופרת אותי, העדפתי לא להעיר לה ופשוט חיכיתי שהיא תסיים. נהלי קורונה הובילו לשחרור מהיר לשמחתי, ומהר מאוד הגענו הביתה.
את הלידה השלישית עברתי לפני מספר חודשים, בבית חולים אחר מהפעמים הקודמות. כמו בלידות הקודמות, ערכנו סיור הכנה בבית החולים כדי להכיר את המחלקה ולהבין אם הגישה של הצוות ביחס ללידה טבעית ופעילה - תומכת ומכילה. הכול היה נראה ורוד. המדריכה בסיור שבה והדגישה: "אנחנו מכבדים כל יולדת ואת הרצון שלה, ככל שמתאפשר מבחינת רפואית…כמובן שנעודד יולדת בגישה פעילה וטבעית…".
ןאז הגיע שבוע 40, אני מתעוררת ב-2 לפנות בוקר, משתהה ומקשיבה לגוף. מבינה שהתעוררתי כמצירים כואבים ומעירה את בן זוגי בהתרגשות, הגיע הזמן, נוסעים לבית חולים. במיון יולדות קיבלה אותי אחות מקסימה, הצירים כבר תכופים אני בפתיחה של 5 ס“מ והיא מעדכנת אותי שיש עומס ואין חדרי לידה פנויים כרגע. אני אומרת לעצמי שהכל בסדר, אני לא צריכה אף אחד ומבחינתי - בסדר ללדת גם במיון. בינתיים אני מחוברת למוניטור לפחות 20 דקות עד שהאחות מעדכנת אותי שהתפנה חדר ושהיא רוצה לקחת אותי לשם על כיסא גלגלים. ביקשתי ללכת ברגל, לשבת זה כואב... אנחנו מגיעים לדלפק של חדרי הלידה. מבקשים ממני לחכות במסדרון, החדר עדיין לא מוכן.
"התחננתי שהיולדת תפסיק והיא רק כעסה עליי"
אני מעבירה שם כמה צירים נוספים ואז פתאום אני אומרת לבן זוגי שאני מפחדת, מרגישה בתוכי שינוי תודעה וגם שינוי פיזי. בתוכי מבינה שהשינוי הזה קשור למעבר שלב פיזיולוגי בלידה, יודעת שנכנסתי לשלב צירי הלחץ. אני מעדכנת את הצוות בשינוי וממהרים להכניס אותי לחדר, אליו נכנסות גם מיילדת ורופאה. המיילדת מתחילה לחלק לי פקודות: "תשכבי עכשיו שאבדוק אותך". אני מסרבת ואומרת לה שאני לא שוכבת בשום אופן בזמן ציר, זה כאבי תופת שזר לא יבין... אשכב כשהציר יעבור. היא מנסה להתעקש ואפילו מושכת אותי פיזית ביד אבל אני עומדת על שלי. בין הצירים היא בודקת אותי ומודיעה על פתיחה מלאה, באותו רגע יש ירידת מים. אני מודיעה לה שאני יולדת "על שש". המיילדת לא מתייחסת לדברי, מנסה להכריח אותי לשכב, מושכת את ידי ומאיימת עליי שאם לא אקשיב לה אגיע לניתוח. “מה את רוצה? להגיע לניתוח??" אלו היו המילים שלה במדויק. אני מתעלמת ממנה ומדריכה את בן זוגי איך לכוון את חלקי המיטה כדי לאפשר לי להתמקם "על שש", מרגישה שכבר חייבת ללחוץ... הרופאה שואלת בעדינות אם ילדתי על שש בעבר, אני מסבירה שכן והיא מנסה להרגיע את המיילדת.
כמה לחיצות, והנסיכה בחוץ! אני בוכה, תחושה הקלה, גאולה, הודיה, אושר עילאי. אני מבקשת מבן זוגי לטול ידיים לפני שאחזיק אותה, כך אני נוהגת. בינתיים הצוות לוקח אותה, מנגב, מלביש שתי שכבות. אני מבקשת אותה אלי והמומה מכך שזה לא ברור מאליו למסור את היילוד מיד לאימו - עור לעור.
אחרי כמה דקות המיילדת נכנסת ומחליטה שעכשיו השליה צריכה לצאת. היא פשוט מתחילה ללחוץ לי על הבטן ולמשוך בחבל הטבור. היא מבקשת ממני ללחוץ ואני המומה, זאת הרי לא לידה ראשונה שלי ואני מכירה את שלב יציאת השליה. הדחף הפיזיולוגי עוד בכלל לא הגיע וסביר להניח שיגיע באופן טבעי בקרוב. מה גם שנתנו לי פיטוצין בסיום הלידה שמעודד את יציאת השליה. אני מתחננת אליה שתפסיק ותיתן לי עוד כמה דקות, מנסה להרחיק אותה ממני. היא כועסת עלי, ומתעקשת "תעשי מה שאני אומרת לך! זה בשבילך, שלא תדממי... מה את רוצה, לדמם?", אני בוכה וממשיכה להתחנן שתפסיק. היא ממשיכה "תלחצי! למה את לא לוחצת? תלחצי!" ואני בכלל לא מבינה איך ללחוץ בלי הרגשת דחף. היא ממשיכה בכוח עד לצאת השליה. לאחר מכן היא מודיעה לי שאני אצטרך תפרים ומציינת שזה קרה בגלל ההתעקשות שלי ללדת "על שש", כי כך היא לא יכלה לשמור עלי.
היא מכינה אותי לתפירה, מפרקת את החלק התחתון של המיטה, היכן שהרגליים ומניחה כל רגל על סד. אני נשארת במצב זה מעל ל-30 דקות בלי רופאה שמגיעה לתפור. המיטה לא נקיה בלשון המעטה, הגוף שלי כאוב, אני בהלם וממתינה בשקט.
אחרי זמן מה המיילדת עוברת שוב בחדר, אני שואלת אם אפשר להניח את הרגלים עד שהרופאה תגיע. היא בקושי מסתכלת עלי "לא, אין איפה להניח, פירקתי כבר את המיטה". היינו בחדר לידה לפחות שעתיים אחרי יציאת התינוקת, בזמן הזה ביקשתי פעם או פעמיים עזרה להחליף לסדין נקי או לפחות לקבל משהו נקי להתכסות בו. זה נענה במלמול כלשהו והתעלמות... הן היו נראות עסוקות בהחלפת משמרות. בן זוגי ניסה לעזור וחיפש בעצמו אבל לא מצא.
הלידה שלי היתה לידה טובה, פעילה וטבעית כמו שרציתי. הייתי בנוכחות, קשובה לגוף שלי וממוקדת פנימה אל החיים החדשים שנולדים מתוכי. בזכות זה שהייתי חזקה והחלטית, הצלחתי להרחיק ממני את הרעשים, את ההפחדות, את הפקודות החיצוניות. אבל אני שואלת למה בכלל הייתי צריכה ברגע הזה, החשוב כל כך בחיי, להיות בעימות?
למה ברגע החשוב בחיי אני צריכה להיות בעימות?
הגעתי ללדת בבית החולים מבחירה. רציתי את המעטפת של הצוות הרפואי ואת הידיעה שאם חלילה יהיה מקרה חירום, יעמדו לרשותי כל האמצעים הנדרשים. אני בעצמי עובדת בתחום רפואי ולא בעלת אג'נדה אנטי מוסדית בשום צורה, אבל במקום שבו אני נמצאת היום אני שואלת את עצמי אם אחרי הכל לא עדיף לי ללדת בבית בפעם הבאה, מבלי שיפריעו לי ובלי שאצטרך להיאבק על הזכות הכי בסיסית שלי - ללדת כמו שאני רוצה.
אחרי הלידה שיתפתי את הסיפור שלי וגם החלטתי לפנות ל ״קו ליולדת״ - קו הסיוע של התנועה לחופש בחירה בלידה. בית החולים בו ילדתי טרח אומנם לשמוע את הצד שלי בסיפור והצר על "תחושותיי" ועל "החוויה שלי". זה לא מספיק לי. אני חושבת על כל הנשים שעוד יגיעו ללדת אצל אותה מיילדת... חשוב לי להעלות מודעות לזכות המלאה של נשים על גופן בתהליך הלידה.
קו הסיוע של "התנועה לחופש בחירה בלידה" מאפשר לנשים שחוו פגיעה, לידה טראומתית, חוסר הקשבה והתחשבות, כפיה או ניסיון כפיה מצד, דיבור פוגעני ועוד - ליצור קשר, לשתף, לקבל תמיכה ותיקוף לזה שהן לא מדמיינות או מפונקות. הן צודקות, נעשו בהן ולהן דברים שלא היו צריכים להיעשות.
מתנדבות הקו עוזרות לפונות להבין מה הן רוצות, מה נכון להן. בין אם מדובר באוזן קשבת, הבהרת זכויות, גביית עדות, עזרה בכתיבת מכתב לרשויות המתאימות, הפניה לייעוץ משפטי או לטיפול רגשי - אנחנו שם בשביל כל אישה, תומכות בה בדרכה ועל פי בחירתה.