"אני לא רציתי את הילד שלי. את הילד הראשון לא רציתי ובכלל לא הייתי במודעות שאני לא רוצה אותו", אומרת תהילה (29) מירושלים. "התחתנתי מוקדם, רציתי להתחתן מוקדם, אבל בכלל לא הבנתי במה זה כרוך. הייתי במצבים הזויים. כשבעלי היה נותן לי את הילד - הייתי אומרת לו שאני בכלל לא רוצה להסתכל עליו, לא רוצה אותו. לא הייתי קונה לו בגדים, לא הייתי מלבישה אותו. בעלי היה מאכיל אותו, שר לו, ממש לא יכולתי להסתכל על הילד הזה, ברמה כזו".
תהילה ילדה את בנה הראשון כשהייתה בת 19, היא מגיעה ממשפחה חרדית ומאמינה ומחברה בה דיכאון אחרי לידה הוא נושא שלא מדברים עליו בפומבי. "כשילדתי לא הייתה לי מודעות לזה, רק כשנולד הבן השני שלי ואהבתי אותו ממש - הבנתי שמה שחוויתי אחרי הלידה הראשונה לא תקין. אחותי שאלה אותי אם שמתי לב שאני לא אומרת שאני אוהבת את הילד הגדול שלי, ואז התחלתי לעבד את זה. רק אז הבנתי שכנראה חוויתי דיכאון אחרי לידה. כשהגדול היה בן ארבע הלכתי לטיפת חלב. סיפרתי להם שאני מרגישה שאין לי רגשות לילד הזה, הוא בוכה וזה לא מפריע לי, הוא צועק וזה לא מזיז לי. כשאישה עוברת לידה, כל העצמות מתפרקות. לפי ההלכה שנתיים אסור לצום - רק ביום כיפור ובתשעה באב, וגם אז יש כאלו שיתירו לשתות. לידה מפרקת את האישה לחתיכות. הנפילה לדכאון זה עניין של ימים ולילות. לא צריך הרבה כדי ליפול".
מה גרם לשינוי, איך למעשה התחלת לטפל בעצמך?
"אני בן אדם שאין לו בעיה לטפל בעצמו. יש לי מודעות - אם כואב לי הראש, אני לוקחת אקמול. זה בסדר לטפל בעצמך, אבל עד שאחותי לא פתחה לי את העיניים - לא הייתי מודעת לזה. הרבה נשים חוששות שיתלוננו עליהן לרשויות החוק ולרווחה, אם הן יספרו את המחשבות שלהן בטיפת חלב. יש הרבה נשים שלוקחים להן ילדים מהבית כי הן כביכול לא כשירות לגדל אותם. יש נשים שלא מודעות לדכאון שהן נמצאות בו. אני באה ממשפחה שתמיד אומרים שאסור ליפול וצריך להיות חזקים. היום אני לא שם, רגשות זה מה שקב"ה ברא לנו, והוא ברא לנו מכלול של רגשות, אז למה שלא נשתמש בהם? זה בסדר לבכות. הכל משמיים אבל אדם צריך לעשות השתדלות. אם יש לך תפקיד בכל מקום אפשר לעזור לאנשים".
הדס (32) חרדית מירושלים, מספרת גם היא שהבינה שהיא יכולה להיכנס להריון נוסף, רק כאשר ראתה כי יש לה תמיכה בעקבות הדיכאון אותו חוותה. "יום אחד נכנסתי להתקף היסטריה מטורף. נשכבתי במיטה ואמרתי לבעלי שאני לא רוצה שום דבר ובא לי למות. בעלי מיד התקשר לאחותי, הוא חיבק אותי עד שהיא הגיעה. הבן שלי היה בסך הכול בן חודשיים וחצי. לאחר השיחה עם אחותי ועם בעלי, החלטנו לשתף את כל בני המשפחה וביקשנו עזרה. אני מאוד טבעית, טיפלתי בעצמי בתוספי תזונה. זה עבר אחרי כמה חודשים, אבל אם בעלי לא היה תופס אותי בזמן - אני לא יודעת מה היה קורה. היום כל המשפחה עם יד על הדופק, המודעות היא קריטית".
"אסור לדבר על זה, דיכאון הוא בושה למשפחה"
לטענתה של הדס, לא תמיד נשים יודעות שהן חוות דיכאון. "לפעמים אישה יכולה לכתוב פוסט בעילום שם, וכולן יכתבו שיעזרו לה. צריך להיות עם יד על הדופק ולשים לב למה שקורה. אני חושבת שחשוב שנשים ידעו שהן לא לבד, אם הן רק יפתחו את הפה - הן פתאום יגלו את כמויות הנשים שעוברות את זה".
הסיבות לדיכאון הן רבות ומגוונות. טלי (34) גם היא חרדית מירושלים, מספרת בקול נרגש כי לפני שבע שנים, חוותה לידה שקטה בשבוע 41. "לפני 15 שנים אסור היה לדבר על דיכאון", היא משתפת, "זה היה סוד שאסור לדבר עליו. זה הטיל אות קלון על המשפחה. כיום אישה שלוקחת תרופות לא תהיה מוקצית. כיום בחלק מהמקומות אפשר גם לפנות לתחנה לבריאות הנפש, אבל עד לא מזמן זה היה טאבו. אני אישית נעזרתי בניצה מהחברה החרדית והייתי גם בקבוצת תמיכה של בית החולים הדסה, וזו הייתה קבוצה מעורבת. כשהבנתי שאני שוקעת, התחלתי לחפש עזרה בכל מקום שיכלתי למצוא. אני לא אפשרתי לנתח את הגופה של התינוקת שלי. ההלכה שלי גוברת על חוקי מדינה. אם בארה"ב נותנים את החופש לבחור לפי האמונה, ואני חושבת שזה הגיוני ולגיטימי, מדוע שלא ינהגו כך גם בישראל?".
"המשכתי בחיים אבל משהו בפנים מת בתוכי", מספרת שרה (29) מקרית יערים, "כתבתי בגוגל דכאון אחרי לידה ומצאתי רשימה. פתאום הבנתי שיש לי את כל הסימנים. הלכתי לטיפול CBT, ברוך השם היה לי קליק עם המטפלת הזו ועברתי תהליך מדהים. זוהי מחלת נפש. ככל שיודעים את זה יותר - האישה בעצמה יכולה להבין מה עובר עליה".
"שמעתי על בנות שלא איתנו היום בגלל דיכאון אחרי לידה"
הרבה מהנשים טוענות שהן לבד, לא תמיד יודעות למי לפנות ומה עליהן לעשות. ליפז מירושלים גם כן מספרת כי עברה דיכאון אחרי לידה לאחר הריון מסובך וקשה ובעקבותיו הייתה מטופלת אצל פסיכיאטר. "הדיכאון נמשך בערך כשמונה חודשים. אין כל כך מודעות לזה במגזר הדתי, אולי כמה מודעות בקופת חולים או בכל מקום שאת הולכת אחרי לידה. לא מדברים על זה, לא שואלים את הנשים איך הן מרגישות ואני הרגשתי שאני צריכה פסיכולוגית כי אני בוכה הרבה וזה היה עבורי מעין הלם ראשוני".
ליפז חושבת כי אין מספיק מודעות במגזר החרדי בנושא. "שמעתי על בנות שלא איתנו היום בגלל דיכאון אחרי לידה, ואין צורך להתבייש בזה. אמא שלי נכנסה לדיכאון אחרי לידה, ולא מטפלת בזה. אני חושבת שאין במה להתבייש. אבל לא תמיד יודעים למי לפנות. אני חושבת שגם בעולם הציבור הליטאי, לא מדברים מה יהיה אחרי לידה, מה לעשות ומה לא לעשות. לא תמיד יש משפחה עוזרת בתמונה ולא תמיד ברור אם יש כתף תומכת. אנשים מביאים ילדים לעולם, ואף אחד לא מגלה את הדיכאון, זה יכול להיגמר במחיר כבד אם הן לא ידברו. הלוואי שמישהו היה מרים את הכפפה, שיהיה עם מי לפנות. אני רואה חברות שאין מי שנמצא עבורם. אני חושבת שהמצב הרגשי של אישה אחרי לידה הוא מאוד רגיש. יש נשים שעוברות טראומה אחרי הלידה ויש כאלו שעוברות טראומה בלידה עצמה. צריך לפתוח מרכז תמיכה לנשים, זה מבורך. לא ישר לדחוף לטיפול פסיכולוגי או טיפול פסיכאטרי, אלא לעצור ולהקשיב. אצלי אמרו לי שאני צריכה לקחת כדורים, נכנסתי לחובות אבל רציתי לטפל בעצמי באופן פרטי. פחדתי מהרווחה".
"אחרי הלידה הראשונה היה לי קל יותר להסתתר"
רחל (40) מירושלים, מעבירה סדנאות בנושא במספר מסגרות, ביניהן מורות מ"בית יעקב" (תנועת בתי ספר חרדית לבנות), לאחר שחוותה בעצמה דיכאון לאחר הלידה הראשונה. "לאחר הלידה הראשונה היה לי קל יותר להסתתר", היא מספרת, "אבל אחרי הלידה השניה, כשהייתי כבר בת 28, התחלתי לטפל בזה. חברה המליצה לי ללכת לטיפול והתחלתי טיפול תרופתי ונפשי ביחד".
הציבור החרדי לדעתך מודע אחרת ומתנהג אחרת מהציבור החילוני?
"תלכי 40-50 שנים אחורה ותביני איך זה מתנהל במגזר החרדי. אני מאמינה שבעתיד המגזר יכיר ויטפל בזה ואולי לא יהיה סטיגמטי, אבל כרגע הוא מתנהל כמו שהיה פעם. דיכאון אחרי לידה זה משהו מביש, שלא מדברים עליו, מנסים להסתיר אותו, מתביישים בו. צריך להגיד תודה כי גם בעשור האחרון יש התקדמות, יש המון סלבס שמפרסמות את החוויות האישיות שלהן וזה מקבל במה ציבורית. כולנו מתקדמים כל הזמן, אבל החברה החרדית פשוט נמצאת כמה עשורים אחורה. אם לפני עשור לא היו מפרסמים בעיתון חרדי על כל סוג של מחלה נפשית, היום יש לזה מקום. יש ארגון שנקרא בית חם, שהוא הכניס לעיתונות החרדית את המושגים ולאט לאט זה לא טאבו מוחלט. יחד עם זאת חשוב כל הזמן לזכור ולדעת שזה עדיין רחוק מהחברה הכללית. חשוב לי שיהיה שינוי. אני מקווה שאנחנו נמשיך לפתוח את הנושא ולקבל את זה כמו שבמגזרים אחרים היו עושים, זו התקווה שלי".
"אם ניקח בחשבון את העובדה שהסיכון לחוות דיכאון לאחר לידה עולה אם אישה חוותה בעבר דיכאון לאחר לידה וכן את שיעור הילודה הגבוה בקרב האוכלוסייה החרדית, נבין שהסיכוי של אישה שחוותה בעבר דיכאון עולה כל לידה מחדש"
גם ד"ר רנה בינה. ראש מגמת שיקום ובריאות בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר אילן, וחוקרת ומומחית בתחום בריאות הנפש הסב-לידתית - מרחיבה בנושא. "דיכאון לאחר לידה הוא תופעה חוצת מגזרים, תרבויות ומעמדות. אחוזי הפנייה לעזרה נפשית הם נמוכים, כאשר בקרב מגזרים ותרבויות שונות אחוזי הפנייה יכולים להשתנות. בשנים האחרונות הציבור החרדי נפתח יותר לקבלת טיפול נפשי במקרים של דיכאון לאחר לידה, אולם עדיין ישנם תתי מגזרים שאחוזי הפניה בקרבם לעזרה נפשית נמוכים מאוד. אם ניקח בחשבון את העובדה שהסיכון לחוות דיכאון לאחר לידה עולה אם אישה חוותה בעבר דיכאון לאחר לידה וכן את שיעור הילודה הגבוה בקרב האוכלוסייה החרדית נוכל להבין שאם יש אישה שחוותה דיכאון לאחר לידה ולאחר מכן היא יולדת שוב ושוב הסיכון שלה לחוות שוב דיכאון עולה".
"בנוסף, מצד אחד הקהילות החרדיות יכולות להוות מקור תמיכה לאישה היולדת, מה שיכול לסייע במניעת דיכאון ובהתמודדות איתו. אולם מצד שני יש גם את הרצון להסתיר קשיים נפשיים מהחברה הסובבת, מה שיכול לגרום לאישה לא לרצות לשתף במה שקורה לה וכך לא לקבל את התמיכה לה היא זקוקה. ממחקרים עולה שהסיכוי לפנות לעזרה נפשית עולה ככל שרמת המצוקה עולה. דיכאון לאחר לידה שאינו מטופל מעלה את הסיכוי לחוות דיכאון לאחר לידה בלידה נוספת. כך מילד לילד רמת המצוקה יכולה להחמיר. זו נקודה משמעותית שיכולה להעלות את רמת הסיכון למצוקה נפשית קשה יותר לאחר כמה וכמה לידות".