שנתיים לאחר שנישאו נקלעו בני זוג מירושלים למשבר והחליטו להתגרש בעיצומו של היריון. אחרי הגירושים והלידה, המשבר רק הלך והעמיק, עד שהגיע לשיאים אבסורדיים.
כמה חודשים לאחר שנפרדו, נולד בנם של בני הזוג המסוכסכים. האם הזמינה את האב לברית המילה שנערכה בבית הכנסת ביישוב בו התגוררה. האב החליט להעדר מהאירוע, וכתגובה האישה העניקה שם לבן המשותף מבלי להתייעץ עם הגרוש שלה.
האב זעם על ההחלטה של האם לתת שם לבנם והגיש תביעה לבית הדין הרבני בירושלים בדרישה להחליף את השם שגרושתו נתנה לבנם. לטענתו, הוא קיבל את ההזמנה לברית המילה יום לפני האירוע ולכן לא יכול היה להגיע. לדבריו, הוא ביקש לקרוא לבן על שם סבו, שהוא גם שמו של סב האישה אבל האם התנגדה.
"היא החליטה על דעת עצמה לקרוא לו בשם, בלי להתייעץ איתי", קבל האב. הוא ביקש מהדיינים לשנות את שם הילד לשם אחר על שם סבו.
מנגד, האם טענה שאבי הגרוש שלה הציע לה הצעה כספית נדיבה אם תקרא לילד על שם אביו אך היא סירבה בתוקף בנימוק שחמיה עלול להשתלט על חייה.
הדיינים שדנו בתיק ציינו שאכן על פי ההלכה זכותו של הבעל לקבוע את שם הילד הראשון, ואם האישה קראה לו בשם אחר הרי שהאב יכול תמיד להוסיף שם נוסף אחר.
הדיינים ציינו, כי האישה מנעה מהגרוש לומר שתי ברכות בטקס ברית המילה של בנו ועל כל עליה לשלם לו עשרים "זהובים" (כ-4,200 שקל).
יחד עם זאת הם פסקו כי שינו של התינוק ייגרן לו נזק נפשי. השיקול של הקשר המשפחתי עם משפחת האב אינו נימוק מספיק טוב לשינוי השם.