השנה, חיי הלילה של ישראל חוו שנה אינטנסיבית ופורייה: עשרות מרכזי בילוי חדשים נפתחו, הפקות גדולות הפכו להפקות ענק, האנדרגראונד המציא את עצמו מחדש ואמנים ישראליים הצליחו להיכלל כחלק משורות הדיג'ייז המובילים של הסצנה העולמית, אותה סצנה שמצליחה להתנער מחרמות ה-BDS ונוחתת מידי שבוע בנתב"ג כדי לנגן עבור הקהל הישראלי. אך יחד עם זאת, במקביל לעשייה ולפריחה, מצאנו לנכון לעשות חשבון נפש. בין כל החגיגות והפאן, הצלחנו לאתר כמה דפוסי התנהגות של בליינים ואנשי לילה שהיינו שמחים לנסות לתקן.
נסו רק לדמיין עולם בו היינו עומדים בתור בסבלנות. מבלי להידחף, לצעוק או לאיים בתביעה על המתנה של 5 דקות לקו הכניסה. המארחת אינה נציגה אומללה של רשת סלולרית, בשביל מה לריב? אז היא סנובית, אוקיי. הגענו כדי ליהנות, לא כדי לריב. זה לא מעניין אף אחד שאתה יודע איך קוראים לבעלים או שאתה עובר הטרדות מצד יחצן כזה או אחר ש"רק מחכה לחגוג לך". כי בסוף, אם בחרת ללכת לאותה המסיבה, זה אתה נגד העולם, בלי אף אחד אחר שיעזור לך. הכניסה למקום תלויה בך: במה שאתה משדר, איך שאתה לבוש, איך שאתה מדבר. אם תהיה לוחמני - תפסיד, אבל אם תהיה סבלני ונעים, תנצח.
"אבל רגע! הבטיחו לי חינם, למה שאשלם?", כי היחצן סיפר לך שהוא אחד הבעלים, והאמנת לו בגלל תמונה מלוקקת עם פלמינגו מתנפח ו-3 בחורות. הוא רק בורג במערכת שמנסה להיות משומנת. הכוונה היא טובה, אבל הביצוע הוא לרוב כושל.
היחצנים איבדו מזמן את מהות תפקידם. אם בעבר יחצן היה איש הקשר של הבליין עם המועדון, היום הוא רואה בשיווק המוצר תפקיד משני. התפקיד המרכזי של היחצן המודרני נכון ל-2018 הוא להיות שבע. שבע מזיונים, שבע מאגו, ושבע משקרים שאפילו הוא לא מאמין להם. רק כשסיים לפלרטט עם עוד בחורת פייק ניוז מהסטורי, או כשסיים לספר לכל העולם על הקמת המועדון שפתח בשבוע שעבר (כשבפועל אפילו עובדי הניקיון לא יודעים מי זה האידיוט הזה עם הבנדנה על הראש), רק אז אולי הוא ימצא זמן להגיד לך "איזה כיף שאתה פה". אם יש לך איזה עוקב או שניים אולי אפילו תזכה בסלפי משותף.
להיות חתיך שמעתיק סטטוסים על "חמישי שטרם נראה בישראל" זה לא יחסי ציבור, זה פשוט ליצור עוד פוסט שמזהם את הרשת החברתית. אז אנא ממך יחצן יקר, במקום לעמוד על הבמה ולצלם כמו מעריץ נלהב את הדיג'יי שבכלל אינו דיג'יי אלא "תקליטן", בוא תגיד שלום. תן קצת יחס ואל תוציא לנו בון שתייה כפיצוי. אנחנו שווים לך יותר.
האחריות האמיתית לטיפוח צוות יחצנים איכותי נמצא ברשות בעל המועדון או המפיק הראשי. בהנחה ויש לו צוות כזה, ולפחות איזשהו שמץ של מושג בבירוקרטיה ותפעול, בעל המועדון יכול להתעסק במה שחשוב באמת: טיפול אישי באח"מים, מתן תשומת לב מיוחדת ללקוחות הקבועים ובעיקר פיקוח על שלל מערכות המועדון שצריכות לעבוד בקצב שוטף. מקצוענות הוא שם המשחק. מקומות שנפתחו "על הדרך" עתידם להיסגר, והפקות שמוקמות כחלטורה יכולות בקלות להסתיים כטרגדיה.
בתוך שצף הבולשיט הזה, קורה שהבליין המצוי טועה והוא לא חושב על ההסנפה שתשלח אותו לבית החולים, תגרור צו סגירה למועדון, ותגרום לממתינים מחוץ לשירותים להשתין בכיור כי הם "לא יכולים להתאפק יותר". כשהשאטלים מובילים בליינים בין הכניסה למתחם לבין הבמה המרכזית, הבליין המצוי משתמש בכביש כמדרכה, מוצא באוטובוס את המקום הראוי לעשן סיגריה, ומנצל את תור הממתינים לכניסה כהזדמנות מצוינת לריב מכות. כשיחזור הביתה, ידו תהיה קלה על המקלדת. הוא ישמיץ, יסלף ויפאר סיטואציה שבה שכח מהו תחום האחריות שלו. וזאת למה? כי אותו בליין לא ראה את האחר, ובעיקר לא ראה את עצמו.
ומה עם המדינה אתם שואלים? היא לא ממהרת. לא ממהרת לקדם אמנים, לאשר אירועים או למצוא מספיק שוטרים בשכר שיודעים לעשות עוד משהו חוץ מלסמן עם הידיים ש"אין מעבר". אם במשרד התרבות היו מבינים את הפוטנציאל הגלום בחיי הלילה של ישראל, הסיור בו השרה רגב אישרה את השתתפותה היה יוצא לדרך מזמן. אחרי משרד התרבות, משרד התיירות גם היה קופץ וחולב את הסיטואציה, ואולי אפילו עוד משרד או שניים שהיו רוצים לגזור קופון. אנחנו אגב, עדיין מחכים בציפייה גדולה.
אורך החיים של ברים ומועדונים הוא קצר, בממוצע קצת פחות מ-3 שנים. בזמן הקצר שיש להם הם צריכים להספיק לשלם שכירות, לעובדים, לחברת הביטוח, לעירייה, למדינה ובהנחה ומדובר במקום או בהפקה איכותית, גם לדיג'יי שבגללו הגענו במיוחד. בהתחלה המארגנים חולמים על רווחים, אבל בסוף, המטרה היא להחזיר את ההשקעה. כי במציאות, סביר להניח שלא להפסיד היא מטרה ראויה בפני עצמה. נכון, יש גם כאלה שמרוויחים ויש גם כאלה שהתעשרו, אבל הם בודדים ונדירים כמו מוזיקה מזרחית בשדרות רוטשילד.
סצנת הלילה היא תרבות בילוי, לא פחות, ותפקידנו הוא לשמור עליה. יש בה מוזיקה, שיח, אווירה ואפשרות להתנתק מחיי היום יום למען פורקן רגשי. רגע לפני יום כיפור נאחל לכל מי שאוהב לבלות, שימצא לעצמו רגע קטן בו יחשוב איך הוא משתפר כבליין, כמארחת, כיחצן, כמפיק או כבעל מועדון. בעולם מתוקן שמתובל עם קצת חשבון נפש, ישראל הייתה מזמן יעד הבילויים התיירותי המוביל בעולם. בינתיים, יש לנו עוד דרך. בעיקר בינינו לבין עצמנו.