״האוס זה לא ממש סאונד, כמו שזה סיטואציה. יש בטח 100 תקליטים עם וויס אובר ששואלים ׳מה זה האוס?׳. התשובה היא תמיד בולשיט לגבי החיים, אהבה, אושר״.
אלו הן המילים הפותחות את האלבום “Midtown 120 Blues” של המפיקה, הדיג׳יית וחוקרת המגדר הניו יורקית תרה תמליץ, שיצרה אותו תחת השם דיג׳יי ספרינקלס (DJ Sprinkles). בהמשך, תמליץ ממשיכה להסביר את ההסתכלות המיוחדת שלה על הז׳אנר והתנועה: ״אומת ההאוס אוהבת להעמיד פנים שמועדונים הם נווה מדבר מסבל, אבל הסבל הוא פה - איתנו. זאת אומרת, אם אתה יכול להיכנס. אני זוכרת שפעם אחת הם לא הרשו לי להיכנס ללופט בניו יורק, כשיכולתי לשמוע שהם מנגנים את אחד הטראקים שלי ברחבה ממש באותו הרגע״.
בז׳אנר שבו רוב הטראקים נוצרו בכדי למלא ולהעיף את רחבת הריקודים, “Midtown 120 Blues” יצר את האפקט ההפוך, ונועד לקדש את הרגיעה וההסתכלות הפנימית-סביבתית של המאזין. אף אחד מהטראקים פה לא מפוצץ - כל היצירות פה עדינות במיוחד, ולא עולות מ-120 פעימות לדקה.
למרות שהאלבום (ובכלליות - מוזיקת דאנס) יכול להציע בריחה מהמציאות, בו זמנית, הוא יכול להציע הבנה יותר מדויקת של המאזין סביב העולם שלו. כשהשכבות המוזיקליות מצטמצמות וה-BPM יורד, המאזין מפנה את תשומת הלב שלו לשינויים המוזיקליים המינוריים שחלים בטראק, למלודיות שמתפתחות באיטיות, ולכיוון שאליו היוצר לוקח אותו.
״רוב האירופאים עדיין חושבים שהכוונה ב׳דיפ האוס׳ היא להאוס ווקאלי גרוע עם אנרגיה גבוהה״
תמליץ ראתה את הכיוון שהאוס לקח כמה עשורים מאז שנוסד, ולא אהבה את זה. מז׳אנר שנולד במסיבות מרתף סודיות שבהן כל המנוכרים של החברה יכלו להתכנס ולרקוד יחדיו, חברות ההפצה הגדולות והמפלצתיות הבינו שיש מקום לרווח, והחלו למסחר את הז׳אנר בצורה אגרסיבית במיוחד. בתור קווירית בעצמה, תמליץ הרגישה שההאוס מתרחק מהשורשים שלו, שנוסדו ממשברים מיניים ומגדריים, התמכרות לסמים, אלימות משטרתית, בדידות וגזענות.
"(Ball’r (Madonna-Free Zone" הוא דוגמה מצוינת לביסוס הלך הרוח של תמליץ, ומהווה אחד הטראקים הבולטים באלבום. היצירה מתחילה עם רעשי רקע של שיחות במועדונים ונצנוצי מקצבים, שעליהן מתלבשות הרמוניות סוחפות. ככל שהטראק מתקדם, מתווספות מלודיות מזעריות ומספר אלמנטים של גליץ׳, שמגיעים לכדי שיא כשצעקות אדירות ומלאות בפאניקה באות והולכות. אבל למרות האימה שלהן, יש בהן משהו די ממותן, מה שהופך אותן למפתות במיוחד.
את הטראק תמליץ סוגרת עם הסבר מפורט לשמו, במונולוג מפוצץ באפקטים ווקאליים שאף על פי כן, נשמע מאוד אינטימי. היא מסבירה שכשמדונה יצאה עם הלהיט ״Vogue״ ב-1990 (המבוסס על ריקוד בעל אותו שם, שנוסד על ידי לטיניים ואפרו אמריקאיים במסיבת האוס) - הכל נהרס, מכיוון שזה שיר פופ שעיוות את המציאות שעל רחבת הריקודים: ״היא לקחה טונות של כסף, כשלמעשה המלכה שלימדה אותה איך לרקוד ווג ישבה בשולחן שלפניי, מרוששת. אז אם מישהו הגיע וביקש את ‘Vogue’ או כל טראק אחר של מדונה, פשוט הייתי אומר להם - ׳לא, זה איזור בלי מדונה׳״.
"רוב הדיג'ייז, שהם דיג'ייז כמוני - היו אנשים לא חשובים שניגנו בשום מקום. הם לא נשמעו, ולא שולמו"
במקום לכתוב מאמר על הבעיה העכשווית של ההאוס, תמליץ הצליחה לזקק את השורשים של הז׳אנר אל תוך החזון המוזיקלי שלה. האלבום מספק מוזיקה מלאת נוסטלגיה, שגם גובלת ברטרוספקטיבה עשירה ומרגשת. בכך, היא נותנת לנו סיבה מספיק טובה להישאר בבית ולקחת לעצמנו רגע. היא נתנה השראה למגוון רחב של יוצרים ודיג׳ייז לנגן קטעים שלא צריכים להעיף את הרחבה, אלא לגרום לבליינים והמאזינים להנות ממוזיקליות רזה ואנטי מסיבית.
“Midtown 120 Blues” הוא מאסטרפיס פרי מוחה של דיג׳יית ואקטיביסטית ליברלית שדוגלת בערכיו הראשוניים של ההאוס בתור תורת החיים שלה. כל טראק פה מתבטא במרחבים סוניים יוצאי דופן, בהם כל צליל מחושב עד למאית השנייה. כל אחד מהאלמנטים המוזיקליים באלבום מקבל ספוטלייט, אבל אף אחד מהם לא משתלט על השני, והם יוצרים ביחד מרקם עשיר של שכבות סאונד יוצאות מן הכלל. אז תעשו לעצמכם טובה, קחו אוזניות ותתחילו להאזין ל-80 הדקות שלאלבום יש להציע, בזמן שאתם מסתובבים ברחוב. לפתע, תוכלו לראות איך הסביבה שלנו משתנה בהתאם למוזיקה.