במשך השנים, מסיבות השישי של הבלוק נהפכו למסורת חשובה בתרבות חיי הלילה בישראל. מלבד מערכת הסאונד האיכותית, החוקים של ״ריספקט דה וייב״ (אסור להשתמש בטלפונים ברחבות, וצריך לכבד את המרחב האישי של כל אחד ולא להפריע לריקודים) וההתנהלות הקפדנית בנוגע לפרטים הכי קטנים, אחד הדברים שהכי מאפיינים את הבלוק בתור המועדון הבולט בישראל, זה כמובן הדיג'ייז העולמיים שמנגנים בו.
במועדון שבו מנגנים הקרם דה לה קרם של סצנת האנדרגראונד האלקטרונית, הבלוק מציבים רף חדש
שבוע אחרי שבוע, כשכל שם גדול מקודמו. למרות שהרוב המוחלט של הדיג׳ייז הגדולים שמגיעים לנגן הם מהטכנו, לעיתים קרובות נוחתים שמות יפים מהשדות המוזיקליים של האוס. לפעמים הקהל זורם עם זה, לפעמים קצת פחות.
השבוע, ניגן אחד האנשים הבולטים מסצנת הטכנו של דטרויט - קארל קרייג. לצד אמנים כמו ג׳ף מילס ו-Octave One, קרייג מגיע מהגל השני של דטרויט, המתואר כפעם הראשונה שבה הטכנו יצא מגבולות הגזרה של מישיגן אל סצנת הרייבים התוססת של אירופה.
יצירותיו של קרייג מתאפיינות בהיתוך מהמם בין ניגודים, כמו אלקטרוניקה אינדסטריאלית וקרה שמשתלבת עם הרמוניות וקטעי שירה מלאי נשמה. בדומה לתיאורו של דריק מיי על מוזיקת הטכנו: "זה כאילו שג'ורג' קלינטון וקרפטוורק נתקעו ביחד במעלית, כשכל מה כשיש להם זה סיקוונסר שיארח להם חברה".
לאחר שקרייג ניגן מספר פעמים בתל אביב (כשהאחרונה שבהן הייתה בשנה שעברה בבית מעריב), הוא הגיע בשישי האחרון לסט הבכורה שלו במועדון הבלוק. הגענו בסביבות 3 בלילה, והכניסה, שבה אחראית הבטחון הנחמדה חידדה לנו את חוקי המקום, הייתה מהירה וחלקה כי לא היו הרבה אנשים. לצערי, פספסנו את תקלוט הפתיחה של אחד מהרזידנטים ואחראי הבוקינג של המועדון - טל כהן, והגענו ישירות ללב התקלוט של קרייג.
מהרגע שהגענו לרחבה הראשית בבלוק, הסאונד המאופיין והחד של המועדון עטף אותנו באופן מוחלט. תוך מספר שניות, נכנסתי למימד אחר. הבאסים נהיו חלק מהאנטומיה שלי, ולא משנה באיזה מיקום מצאתי את עצמי רוקד - הצלילים תמיד היו נקיים ומדויקים.
קרייג התחיל את העניינים עם וייבים מלבבים ונעימים, האוס שמושפע עמוקות מדיסקו, אבל שומר על סאונד HD עכשווי. למרות שאת המיקסים שלו הוא יצר בווירטואזיות מרשימה, הוא שמר על הכל בפרופיל נמוך - לא עשה תנועות חדות, בקושי השתמש באוזניות, והקפיד על פאסון מאוד יציב.
הוא המשיך בקו הבועט של ההאוס, תוך כדי שהוא מנגן מספר להיטים, ביניהם רמיקס ל-״Sweet Dreams״ של Eurythmics, וגם ״Gypsy Woman״. למרות שהרחבה לא כל כך מלאה, אנשים מסביב פשוט עפים על זה, ואפילו מצליחים לכבד את המרחב האישי של כל אחד על הדרך. תפסתי מישהו שהיה בשורה הראשונה מצלם בשושו את קרייג, תוך כדי שהוא מוודא שאין אף אחד שמסתכל עליו עובר על החוקים.
ככל שהזמן התקדם, קרייג החל לבחון את הגבולות של הקהל, ועלה בדרגות הקשיחות מטראק לטראק. מהאוס מרים וקופצני לאט לאט זה הפך לתקלוט של טכנו חרבות, ולעזאזל, זה היה קשוח. היו רגעים שמצאתי את עצמי תוהה בקשר לקיומי במרחב ובזמן, תוך כדי שאני מנסה להטעין מחדש אנרגיות לא לעצור ולהמשיך לרקוד.
לקראת שש בבוקר, כבר הגעתי לשלב השבירות של הערב. לעומת זאת, רוב הקהל דווקא התחבר לכיוון התוקפני שקרייג תפס, והרחבה התמלאה במהירות. קרייג ללא ספק הרים גבוה עד הרגע האחרון שבתקלוט שלו, תוך כדי שהוא שמר על פרסונה סופר מאופקת ומחושבת. הוא לא רוקד ולא מתנועע, אלא עומד באופן מלכותי בעמדה, כאחד שיודע לאיפה הקהל יגיע לפני שהם בכלל יודעים. בכל זאת, כמעט 30 שנים בעסק.
יצאנו מהתקלוט רגע לפני הזריחה, והשמיים נצבעו בצבע מיוחד שהמחיש את המאבק בין החושך לאור. הצלילים עדיין צפצפו באוזניי, והראש שלי המשיך להסתחרר קלות. זו הייתה חוויה חותכת ועמוקה, שבה הדיג׳יי הוכיח את מהותו כנביא שיודע לאן המסיבה צריכה ללכת. אני לקראת הסוף כבר לא שרדתי, אבל ראיתי איך החזקים והאמיצים שכן הצליחו - נהנו מכל רגע. נתראה בהרפתקה הבאה.