"מסיבה במפעל נטוש, תבוא איתי" ציין עורך ערוץ חיי הלילה בשיחת טלפון, כשהוא מנסה לפרוט לי על מיתרי הסקרנות. "אם אתה גורר אותי למסיבת גרביים עד הברך, אני כבר מעדיף לשבת איתך בארומה", עניתי. השתרר שקט בצד השני של הקו, והבנתי את הרמז. לקחתי אייס קפה ויצאתי לדרך.
תל אביב מציגה סיפור די צבוע: מצד אחד, המסיבות מציגות שיח ״ליברלי״, שדוגל בשוויון בין כולם, אבל מצד שני - האופי של אותן מסיבות הוא לרוב סגור. כי זו תל אביב, צועקת חופש, אבל נועלת את הפריפריה בשעריה. זה לא נובע מאטימות, אלא מאפקט העדר אותו יצרו בעלי המועדונים, למען יצירת תורים מזויפים. כולנו נוהרים אחר הקהל "היפה" מתוך הרצון הטבעי לקחת בו חלק, זה שלא "יפה"? לא רלוונטי. יצאנו למסיבה בה שתינו, רקדנו, ובסוף נכנסו לקרב תוכחות בנוגע למהות אותה הליברליות. בסוף הוויכוחים ביננו, היה רק צד אחד שניצח - זה של ההפקה. הפקת מסיבו.
מאחורי דלתות הברזל של חנות העודפים של "הוניגמן" ברחוב סלמה, נשמעו קולות טכנואידיים קלים ונעימים. הווליום הוביל אותנו לרחוב המקביל, בו מצאנו את הכניסה. מלפנינו חצר מוזנחת, מפעל נטוש וחלל ריק, שהתמלא בבליינים. הסלקטור חיכה לנו בלי שלט, בירך אותנו ב"בהצלחה", ונכנסנו, אני והעורך. אינדיבידואליסטים, דואליסטים, אנרכיסטים והיפסטרים סביב ה-30, התגלגלו אל כיוון המארחת, החליפו איתה כמה מילים, ואז מיהרו להיכנס בכדי לסדר את השפם.
כשמנקים את כל בלוף ניסיונות משיכת תשומת הלב ומתעלמים מהגבר שבשמלה, הבחורה שבחזייה ומכמה חבר'ה שנראים כאילו נתקעו במחסנים של התדר לכמה שנים ויצאו מכנסיים בריח זעתר, ניתן לראות כי זו לא עוד מסיבת ציניות של שוברי הכלים. זו מסיבה מעורבת המדגימה לכאורה את הפלחים השונים של העיר, או לפחות מנסה ללמד את כולנו ערכים של שוויוניות, יצירתיות, ליברליות ושאר התופינים. אה וכן, יש גם נציגות נכבדת של יוצאי חבר העמים. הם לא חלק ממפקד האוכלוסין של העיר, הם באו מחוצה לה בכדי לשמוע כמה מהאמנים האלקטרוניים המוערכים באזור הפדרציה הרוסית. אנחנו פותחים את הערב דווקא עם ייצוא מקומי, אנה הלטה, שתיקלטה עם דינה.
הלטה הפכה לאחת מהתקליטניות המוערכות בישראל, ולא בכדי. להלטה יש רקורד מרשים למדי, שמתחיל ממסיבות מחתרת בשלהי שנות ה-90, עובר דרך הקמת ליין ה"פאקוטק" המיתולוגי וממשיך עד להופעות באין ספור מסיבות בארץ ובעולם.
הסט של הלטה מצליח למתוח את השרירים המכווצים של כלל המבלים הקפואים שהגיעו מבחוץ - האווירה החורפית מתחילה להתרופף לטובת חמימות ולהט. קצב עליית מזג הבליינים ממשיך לעלות ועומד רגע אחד לפני השיא, נחיתתו של הצאר, Okkultative. מוזיקת מינימל עדינה ומתכתית לחימום, משנה את פניה במהרה לטובת ביטים רועמים שמצליחים להעיף את הגג הרופף שמשמיע פה ושם קולות חריקה. ככה זה כשחוצבים, יש בדרך כלל רעש.
בין שלוק של צ'ייסר לביס מפיצה בינונית בתוספת בייקון, תחת בובות ראווה מרחפות ומייצגי וידאו ארט כחולים ומרשימים, הקהל מוצא את עצמו שיכור מאווירה. כולם רוקדים, שותים, נמשכים וצועדים אל כיוון האור הבוקע מן עמדת הדיג'יי, ממש כמו יתושים. הוייב הכללי אכן מדבר על עולם שבו הכל טוב: סטרייטים לצד גייז, רוסים לצד אוקראינים, אני לצד העורך.
מסיבו היא הפקה שמדברת על תוכן טוב, חדשני וראוי שמושך רק את מי שמחפש אותו. זה מה שעושים כאן כלל האורחים. מחפשים, בעיקר איכות. ויש איכות. מצוידים בלוקיישן היסטרי, ויז'ואלס מחשמלים ומוזיקה חריפה, הפקת מסיבו מסמנת את עצמה כאוונגארד, לא פחות. המסיבה הזו מהווה הארה בתוך עולם בילויים שמתחיל לחזור על עצמו. יש כאן ביטוי קיצוני לאמירה שאין דומה לה בעיר, כנראה כזו שמכוונת להיות בראש רשימת המחתרות האורבניות, ולא מהססת לגייס אמנים המשתייכים לתרבויות רחוקות, אותן הקהל מעוניין לאמץ בשביל לקדם את החזון.
"אהבת?" שאל העורך בצאתנו מן המתחם. עניתי בחיוב. "זו ליברליות?" שאלתי, הוא הנהן. מבחינתי, החופש של זה שמגיעים לכאן, הוא על חשבון אלו שלא יודעים על המסיבה הזו. זו הליברליות של חיי הלילה, שאכזריים ומיופים לטובת אלו שמחוברים, מכירים ויכולים להיכנס לכל מקום, ואלו שלא? שילכו לעזאזל.
מסיבו עוד רחוקה מלחנך קהל דוגמת הבלוק (שהרזידנטים שלהם ניגנו במסיבה, כמו יוגג, פרעה והלטה), אבל בעולם בו ההפקה הקטנה הזו עוד יכולה להפוך למכתיבת הקצב, יש לי משאלת לב אחת: שתמצא את הדרך לגרום לכולם לקחת בו חלק. כל האנשים פה, ״מוזרים״ ככל שיהיו, מתקבלים, כי זו תל אביב. במקום אחר כנראה שזה לא היה קורה ככה. לכל מי שרק רוצה להבין מהם חיי לילה טובים באמת, לזה עם חליפת האדידס, להוא בשמלה ולהיא בחזייה. כך לא ייבנה "קהל יפה", אלא ייבנה עולם טוב יותר. בעולם כזה, אני רוצה לבלות, ובעיקר לחיות.