במעגל החברים הקרוב שלי נמצא בחור יקר מאוד, נקרא לו א'. א' הוא קצין קרבי בשירות קבע בצבא, מהזן המובחר שרואה בחול ובחצץ מקור חלבון חיוני לתחזוק הרעל והרבאק. כשהוא חוזר לביתו פעם בשבועיים לערב שישי, הוא חש דחף טבעי לפרוק את הלחץ והשגרה האינטנסיבית של הצבא בכך שהוא אוסף את החברים סביב שולחן באחד הקלאבים הידועים בעיר. הסיפור שלנו כולל מינימום הזמנה במקסימום מחיר, מוזיקה מיינסטרימית שכבר אי אפשר לשמוע ושאלה אחת שחוזרת על עצמה בכל פעם: "האם לא מיצינו כבר את השיט הזה?". עם הזמן, בין חברי הפאנל של שישי לא' נוצרו פערים. בזמן שהוא רוצה לטרוף את העולם ברעב ובצמא לאלכוהול, שאר החברים מרגישים שבעים מתכנית הבילוי הצפויה של שישי, והם לא היחידים. כשנכנסים לעובי הקורה, מבינים שהמנייה של בילוי ערב שישי נמצאת בצניחה חופשית. מטיימינג אולטימטיבי לבילוי קרחניסטי, יום שישי הפך כמעט ליום שבתון - ולא מטעמי מסורת.
בליינים החלו למצות את אופן הבילוי המוכר. הדור שהסתפק בבירה ובוטנים במקום הקבוע, התחלף בדור שלא יודע די, חשוף להשפעות ומגמות עולמיות ורודף אחריהן בכדי להשיג את מבוקשו. כשהוא משיג, הוא גם שוכח מהר: המועדון ההוא כבר פאסה, ההפקה ההיא "כבר לא כמו פעם" והבר הזה "נהיה של ילדים". אפשר לצאת להמון מקומות ברחבי הארץ, וכשנמצה? ניקח מטוס ראשון לחגיגות באיביזה או במיקונוס כי צריך מדי פעם לתחזק את חשבון האינסטגרם. ואם האינסטגרם הוא המכתיב האמיתי של סצנת הלילה, אז צריך לפמפם אותו לאורך כל השבוע, ולא רק בחמישי-שישי.
הימים בהם היו יוצאים פעם בשבוע לערב בלתי נשכח – נשכחו. יום ראשון יש ליין שחורה, יום שני צריך קוקטייל עם החברה, בשלישי מרוב אלכוהול רואים פעמיים כי טוב וברביעי הנגאובר ברע. חמישי זה טירוף, ושישי? מנוחה. כי שבת בבוקר זה ים, בצנוע. רק חשוב שתהיה בירה ביד, מוזיקת טכנו ותיוג מתאים כדי שכולם ישאלו אותי "איך היה?" כשניפגש במוצ"ש בבר מתחת לבית. מאות השקלים שהוקצבו ליום אחד, אולי לשניים בעבר, נפרסים למנות קטנות יותר שמוגשות לאורך כל השבוע למען השבעת הרעב לתשומת לב והאדרה עצמית. שישי נפל איפשהו בין הכיסאות. זה מתחיל באפיסת הכוחות לאחר הקידוש וממשיך למחירי אלכוהול שעלו בעקבות מגמת המיסוי. אבל לאן זה מגיע?
לאכול הפך לבילוי המועדף שלנו
המאנצ' נפתח והתגלגלנו לאחת המסעדות המצליחות בישראל - "סוהו". בין אלכוהול, קומבינציות סושי ודיג'יי מוכר, מצאנו את בנצי - מבעלי המקום. לטענתו, חיי הלילה רעבים לתוכן ולאוכל טוב, שמהווים חלק בלתי נפרד מתרבות הבילוי של השנים האחרונות והבאות, כאחד.
הוא מספר: "כשפתחנו את הסוהו לפני 18 שנה כבר-מסעדה, החלטנו להכניס לתפריט 10 מנות בלבד, אבל כאלו שרחוקות מאדממה ונאצ'וס. דיג'ייז מתחלפים, הופעות לייב וערב סושי פעם בשבוע, הביאו לדרישה להקדים את שעות הפתיחה ולהרחיב את התפריט. עם הזמן, אותו חדרון לגלגול סושי הפך למטבח בגודל של 200 מטר רבוע. הסוהו היה הבר הראשון ששילב את תרבות הלילה עם תוכן קולינרי, והיום אנחנו נמצאים בנקודה הפוכה: הסוהו הוא מסעדה שמשלבת את תרבות האוכל עם תוכן בילויים. הבנו שעלינו על המתכון המדויק לערבוב שני עולמות בלתי נפרדים, כשעלינו לקחת את המוצר הקיים ולהלביש עליו ערך מוסף. הערך הזה מייצג הנאה, גרוב, ונכונות לבלות במקום ראוי. מקומות בילוי הבינו בעשור האחרון שלמתג את עצמך רק כמסעדה או כבר זו שטות, צריך גם תוכן. בעל עסק שמוותר על כך, כובל את עצמו מראש בקהל בליינים צר יותר, והדרך משם לסגירה היא קצרה. כשהמבחר מצטמצם, נוצרת התחושה ש'אין לאן לצאת', ברוב המקומות כבר היית ואתה מרגיש שהבנת את הסיפור".
"אין לאן לצאת" הוא אכן ביטוי מוכר בשרשרת הסיבות המדומות שעלולות לטרפד את בילוי ערב שישי, בניגוד ברור לעובדה שההיצע הוא רחב, במיוחד בתל אביב. כדי להבין את הפערים בין הטענה לעובדה, הרמנו צלצול לצ'ומפי (שלומי דיין), אחד החברים בקבוצת נוקס שמחזיקה בבעלותה מספר מוקדי בילוי מובילים בעיר, כמו ה"מרקיד" וה"לייט". לטענתו, יש קשר ישיר לסביבה הצעירה למדי שפוקדת את צירי הבילויים המרכזיים של העיר:
"בשנים האחרונות ניתן לזהות שינוי במגמת הבילוי במועדונים, ובקהל שפוקד אותם בימי שישי ובכלל. צריכת תרבות הבילוי במועדונים מתחילה בגיל צעיר יותר ממה שהיה נהוג בעשור שעבר, כשהיום אנחנו נתקלים לא פעם בילדות בנות 16 עם תעודות מזויפות. כשהן מגיעות לגיל 24, הן כבר נשארות בבית ובעקבותיהן, מן הסתם, הגברים. החשיפה המוקדמת לחיי הלילה יוצרת תחושת שובע ואדישות כלפי הסאונד, התפאורה והמשקה בגיל מאוחר יותר. בסוף זה מתבטא בישיבה ביתית עם בן הזוג, עם חברים או לבד עם השאכטה. יום שישי הפך ליום הבילוי היחיד שבו חיילים, ובוודאי קרביים, יכולים לצאת בו, ולכן המון מקומות בילוי מתאימים את עצמם לקהל היעד הזה, מה שמרחיק קהל בוגר יותר".
דיין ממשיך: "לבילוי ערב שישי נדבקה סטיגמת הפריפריה, ולכן הקהל התל אביבי מעדיף להישאר בבית ולבלות בקליקה יותר מצומצמת, גם אם זה באמצע שבוע. באופן כללי, תרבות הבילוי משתנה כל כמה שנים ויש כאן מחזוריות. אני בטוח שאם יקום המוצר הנכון והחדשני, אנחנו נראה את הקהל הבוגר והטוב יוצא גם בימי שישי".
דור המסכים
מעבר לפערים הבלתי נסבלים בין הפריפריה לתל אביב, נראה כי החברים לאפטר הקבוע סומנו ב-X באמצעות שלט הפלייסטיישן, והדרך אל ליבה של "ההיא על הבר" נבלמה עקב חיפושים נרחבים אחר מטען לטלפון הנייד. אכן, הפלירט מת לטובת הלייק. עו"ד קרוליין עידן המתמחה בדיני משפחות, נתקלת מדי יום בסיפורי זוגיות. לטענתה, לא מפתיע שאנשים כבר לא מיישרים מבט ומסתכלים בעיניים אחד של השניה, וזאת מ-2 סיבות עיקריות - ההתפתחות הטכנולוגית והסיכון המשפטי.
היא מספרת: "בשל התקדמות הטכנולוגיה, אנשים החלו להסתתר מאחורי מסכים ומקלדות, ופיתחו סוג חדש של תקשורת שהיא כבר לא בינאישית. התרגלנו להעביר מסרים באמצעות הוואטסאפ. הכל באפליקציות, לרבות היכרויות באמצעות החלקות ימינה או שמאלה. באופן נגיש וזמין, תרבות השפע המדומה יוצרת אשליה ולפיה המבחר עצום ואין מה לחפש אותו בחוץ, אפשר לסגור סיפור בכמה סמסים. בנוסף, ההתקדמות הטכנולוגית הפכה את הנשים ליותר עצמאיות ולבעלות מבנה אישיותי חזק יותר מזה בעבר, בעוד הגברים שכחו נימוסים וג'נטלמניות בסיסית, כשאין להם איפה לתרגל זאת. בכך, העידן הישן מת. בנוסף, יש קו שמתעמעם בין חיזור ראוי להטרדה מינית, כשהפחד מחשיפה תקשורתית שלילית ובעיקר מתביעה משפטית בגין הטרדה מינית, מצליחות לחזק את הרתיעה בין שני הצדדים".
המסכים הקטנים עליהם מדברת עו"ד עידן מצטרפים למסכים הגדולים יותר, מסכי הטלוויזיה. מי מאיתנו לא נשאר בבית לטובת צפיית בינג' ממנה לא נצליח לשחרר? נטפליקס פתחה בפנינו את השערים אל הלא כלום. שעות צפייה מבוזבזות שבסופן נקום מהספה כשלא התקדמנו לשום מקום. לא צברנו חוויות, לא הכרנו אנשים וסביר להניח שגם לא למדנו משהו חדש. סתם הצטרפנו לעדר השוטים איתם נדבר למחרת במשרד על אל פרופסור במקום על סוף שבוע מהנה במיוחד. תוסיפו על כך את העובדה כי בנוסף למחירי האלכוהול, הפערים בין המרכז לפריפריה ממשיכים לגדול. ומה לגבי המריחואנה ששוטפת את המדינה?
"הוויד הוא לא הגורם המרכזי לסיבה מדוע אנשים לא יוצאים, אבל הוא ללא ספק בין הסיבות שמכריעות להם את ההחלטה" כך טוען מ', המתפרנס מסחר במריחואנה בשנתיים האחרונות. "סביב הוויד נאספים לרוב אותם חברים איתם רצית לצאת, ובמקום להתאמץ, לצאת ולבלות במסיבה שתהיה לרוב ברמה בינונית, הקבוצה מרוויחה ערב של מאנצ'ים, צחוקים, שיחות עומק ומוזיקה שהיא בוחרת בעצמה, כל זאת מבלי להוציא כסף גדול ומאמצים מיוחדים סביב שאלות כמו מה ללבוש או כמה זמן ייקח להיכנס, אם בכלל. כשמגיע הסופ"ש שלאחריו, נזכרים שהיה כיף בשבוע הקודם. בליינים, כבדים ככל שיהיו, הבינו שהחיבור של הג'וינט עם ערב שישי הוא החיבור האולטימטיבי. חשוב להבין, המריחואנה היא לא הסיבה שבליינים לא רוצים לצאת. היא נשלטת בידי המשתמש, הוא בוחר מתי לעשן, כמה לעשן ואיפה, לא פעם גם במסיבה עצמה. אנחנו אלו שעושים את החישוב האם לצאת או לא, והאם לעשן או לא. הוויד משמש כפתרונות לשאלות כאלה, אבל הוא לא הדרך. הוא התשובה".
לפי כל אלה, מעניין במיוחד איך יחגוג דור הבליינים הבא. כשההיצע יהיה גדול עוד יותר בגלל התחרות, וסף הריגוש יידרס תחת מצבורי ריטלין רכובים על הוברבורד, זה כנראה ייגמר באיזו כוסית וודקה וירטואלית. עד שזה יקרה, אולי שווה לנו לנסות להתגבר על הקושי, לצאת ולחגוג. כי אנחנו עוד עלולים להיות הדור האחרון שהספיק לבלות כמו שצריך, או סתם כדי למנוע את תחושת הפספוס שפוגשת חלק נכבד מהציבור בעת משבר גיל 40 - תחליטו אתם מה הסיבה.