הפאנג'ויה הוא אירוע הסטודנטים הגדול בישראל ונחשב לאחד מן האירועים החשובים שיש לחיי הלילה המקומיים להציע: 15,000 איש בכל מחזור, מאכלסים 30 מלונות ומכלכלים עשרות בתי עסק באילת, נחשפים לעשרות דיג'ייז ישראליים על מגוון במות קטנות וגדולות, שמציעות כל ז'אנר מוזיקלי וקצבי שתוכלו להעלות על דעתכם. כל זאת תוך שתייה, עישון ותיעוד בסטורי של כל רגע נתון מהחוויה המסעירה - בין אם זה סט זריחה בבמה המרכזית או חבר שנרדם באמבטיה. בליל רביעי האחרון ירדנו לכיוון דרום במטרה לחזור עם הסיפור המלא. אלו הן עלילות פאנג'ויה באילת.
"קבלת החדרים בשעה 14:45" נכתב בהודעה מטעם ההפקה. "09:00 בבוקר אנחנו שם, נקדים וייתנו לנו חדר" נכתב מטעם החברים בקבוצת הוואטסאפ. שרשרת תכתובות הקללות והתובנות של צוות המומחים הסתכמו כמובן בהמתנה מייגעת מחוץ לדלפק ההפקה. כשקיבלנו את המפתחות לחדר, רבע שעה לפני הזמן המשוער, נשמעו זעקות שמחה וגאווה על שדפקנו את המערכת. רצנו במסדרון, דילגנו מאושר, זינקנו על המיטה האופטימלית לשינה, רבנו עליה כמו חברים טובים, לבשנו בגד ים, הרמנו לחיים והמשכנו לחכות. הפעם, לכל השאר שיקבלו את החדר – "אמרתי לך שהיה שווה להקדים". רבנו עוד קצת.
בעוד אנחנו מנגבים את השפתיים מפירורי הבורקס על שפת הבריכה, התמקמה לצידנו שאלה קיומית: "אם היינו משקיעים כמו הבני זונות שעומדים מולנו, יכול להיות שגם לנו היה גוף כזה?". המסקנה הייתה ברורה: אין מה לעשות, יש אנשים שנולדו לפאנג'ויה. הם לא משלמים מנוי אלא שכירות לחדר הכושר הקרוב לביתם שבנוי בטח מאבקות חלבונים. אין להם חיים, הם מסכנים ויאללה שיתקדמו, פאתטיים. איזה טעים היה הבורקס, חבל שלא נחנקנו ממנו – אולי היינו מקבלים קצת תשומת לב מהבחורות שלידנו שיאללה! גם הן, שיתקדמו. בטח אין להן חיים ויש להן חבר. על מי אנחנו מתמרמרים? על הבתול הזה שבדיוק מזרים את הבחורה עם ה"חבר"?
המסיבה התחילה, הבריכה מפוצצת ונדמה שכל בחורה שיוצאת מהמים, עלולה להיכנס להיריון רק מהאווירה שמרחפת מעל המלון. למלך שלמה היו 1,000 נשים – אני יכול להישבע שבמלון שנקרא על שמו, שמעתי על יותר מגבר אחד ששבר את השיא. "גבר, יש לך קונדום להביא לי?" זה המשפט הכי נפוץ אצל חרטטני הפאנג'ויה - כולם לוקחים לכולם, הרוב סתם מזיין את השכל. בשביל מה זה טוב? ההתעסקות סביב הסקס מעייפת. כולם רוקדים, שותים ומנסים להיות המוצר הכי אטרקטיבי על המדפים של הבריכה. זה טבעי, זה בסדר. אם האדם הממוצע שורף 200 קלוריות במהלך אקט מיני, בכל פעם שירדתי לבריכה שרפתי 500 רק מלהזיז את האישונים. ככה זה, כולם אטרקטיביים באילת. צריך לחפש, למצוא ולעלות לחדר. אם לא עלית לחדר, תמיד אפשר לשאול "גבר, יש לך קונדום להביא לי?" והבעיה נפתרה.
אתה מתעורר בבהלה ב- 01:00 לפנות בוקר, מסתכל סביב – חושך. בעיניים מכווצות אתה לוחש להיא ש"את חייבת לקום להתארגן למסיבה", מעיר את החברים בצעקות ובמוזיקה רועשת, נכנס להתקלח, יוצא לסיגריה במרפסת ומקלל את עצמך שלא נעלת כפכפים. מגבות משומשות, שאריות חטיפים וזיכרונות עמומים משתייה חריפה. בושם ויצאנו, הדלת נטרקת והמפתחות בפנים. "ניקח מהקבלה כשנחזור" סוכם פה אחד והתקדמנו לכיוון הבמה המרכזית מחוץ למלון. תאורה ותפאורה מהפנטות, זיקוקים זוהרים והמון ציפייה לאפטר טראנס של דיג'יי בליס, הצליחו להחזיק על הרגליים אלפי בליינים עד 06:00 בבוקר למרות עודף מוזיקת אלקטרו- האוס שצריכה להישאר בגבולות טומורולנד בבלגיה ולא לצאת משם. בסופה של החגיגה, היה קל לסכם: בליס היה ממתק מצוין לסוף ארוחה עודפת ב-EDM אבל טעימה בכל זאת. חזרנו למלון, עלינו לחדר וירדנו שוב למטה, ככה זה כש"ניקח מהקבלה כשנחזור".
3 שעות אחרי, אתה בארוחת הבוקר, טרוט עיניים, ולך תסביר לאנשים למה אתה לא מצליח להגיד אפילו "בוקר טוב". ההתלבטות בין בלילת ביצים עייפות לבין עמידה בתור הממתינים לדוכן החביתות הטריות, נגמרת בפשרה על ביס קטן בפרוסת לחם וכוס וודקה-ראשן בחדר, בכל זאת המסיבה מתחילה בעוד שעה. הנה אני מקצר לכם את תמצית החגיגות: מסיבת שישי בצהריים היא המסיבה הכי טובה מבין שלל המסיבות שיש לפאנג'ויה להציע. ללא במה גרנדיוזית או ליין אפ מפואר, שישי בצהריים הוא הזמן היחיד בו כולנו נקיים ממחשבות על מתי מגיעים, מתי הולכים, איך חוזרים, כמה ישנים ולמה לעזאזל לא השארתי את הכפכפים בחדר? עכשיו תוסיפו לזה את הסט הכי טוב מבין כלל הסטים שנשמעו במהלך שלושת הימים האלו. כמה טוב? את התשובה תמצאו בדף הפייסבוק של ארמין ואן ביורן שהחליט לשתף בכבודו ובעצמו את מיליוני העוקבים שלו בגרסתו של הדיג'יי הישראלי עדידור לסינגל שלו "Blah Blah Blah", הישר מאילת.
המעליות לא עומדות בעומס. מיד עם סוף המסיבה, המוני הבליינים מעדיפים להימחץ מאשר להתאוורר בהמתנת 5 דקות נוספות בקומת הקרקע. אם בכל זאת היו אוזרים קצת סבלנות, אולי השמועות המלוחששות על אפטר היו מגיעות לאזניהם מלאות המים. "קומה 6, חדר 627, תיכנס מסביב ושיישאר בינינו" שמעתי מאחורי הגב כשעידן חן סימן לי לעקוב אחריו בדרך למרפסת שוממת. הדלת נפתחת, מאחוריה מתחבאים כמה עשרות מצוידים במשקפי שמש בחושך מצרים. שעתיים טכנואידיות, הצליחו למשוך את כל המי ומי מהבריכה. כולם טובעים באושר המחתרתי מהידיעה שהם חלק מהקליקה הנכונה של הסופ"ש.
לא עשיתי קידוש. שוב בהלה, עיניים מכווצות, לחישה, "קומו!" לרקע מוזיקה רועשת, מקלחת, סיגריה, רגליים דביקות. עמדתי במרפסת מול הנוף הפסטורלי של הסירות הצפות במים והתפללתי חזק חזק אל השמיים: "אלוהים, עשה שלא יהיה שוב פעם אלקטרו-האוס". אלוהים שלח לי את עברי לידר. בואו נשים את הציניות והג'קט הוורוד של הזמר בצד. גרסאות הלייב-דאנס של השופט מאקס פקטור לצד הדיג'יי המקומי היו מעולות, פשוט לא מוקמו באירוע הנכון. טראנס, טכנו וקצת סוואלה לה לה הם התרכובת המוזיקלית שמחזיקה את פעילות חיי הלילה של הסטודנטים כאן, זו גם הסיבה שמרבית הבליינים מצאו בגרסה האלקטרונית ל"כוס הכחולה" זמן טוב ללכת לקנות כוס בירה לקראת עלייתו של המופע הבא. אוהו איזה מופע! היינו הראשונים לספר לכם שרייזינג דאסט הם הצמד האלקטרוני החם של הרגע. עכשיו די בטוח לספר שהם הצמד האלקטרוני החם של השנה, בטח באלו של חיי הלילה בגבולות ציון.
"איך הם עומדים שם בתור לחביתה?" חשבתי לעצמי תוך לעיסת הלחם בדרכי חזרה לטיפה המרה בחדר. ערבבתי את הכוס וירדתי למטה. הרגליים בקושי מתקדמות, האוזניים תקועות בקולות וויכוחים בין מאבטחים למתפלחים, העיניים מסרבות לנתק מגע מכל מה שהולך כאן, מחייך כאן והופ! בחורה חלפה על פניי ולקחה לי את הכובע. פתאום הבנתי: אלו שעות אחרונות לנצל הזדמנות! אסור לי להחמיץ, הגיע הזמן לאזור אומץ, להיות גבר להסתובב ולצעוק לה "היי! תחזירי לי את הכובע!". עמדתי במים, חשוף שיער, מלא בכעס ובמחשבות טורדניות כמו "איך אני לא יושב אפילו דקה במושב האחורי בדרך הביתה?". דיג'יי אלי מתנה השכיח ממני את הצרות. הסט המצוין הצליח לרומם את נפשי ואת נפשם של כל אלו שדפקו להם את הכובע, את הסיגריות, את הבירה, את הכפכפים או את האוטו בחנייה. מאש אפס מקוריים הצליחו לחבר בין אלפי הבליינים שבמקום.
רעש הריצ'רצ'ים של המזוודות היו הגושפנקא לכך שדי, נגמר. נגזר עלינו לחכות שנה שלמה עד שנוכל שוב להשתולל במרץ לאורך 3 ימים כאילו ולא הייתה לנו שום מחויבות ביום שלמחרת. ההפקה הייתה מצוינת, אחת ההפקות הכי טובות שהייתי בהן בשנה האחרונה. כששיתפתי את שהרגשתי בישיבת התאוששות מהסופ"ש החברית של יום ראשון, אמרו לי שאני מגזים. אם רק היו מגיעים באותו הבוקר למכללה למנהל, הם היו מבינים. מהתמונות שקיבלתי מחברה לכיתה, כל הכיתות נראו כמו מקרר בדירת שותפים. היה ריק. מלבד כמה חצילים ברוטב משקפיים שהתעקשו לא לפספס את החומר הנלמד, כלל הסטודנטים נעדרו מהלימודים, ביניהם גם אני. עבר כבר כמעט שבוע ולא התאוששתי. גם אחרי כתיבת שורות אלה, אני עדיין מנסה למצוא את המילים שיסבירו מה הרגשתי. וגם את הנוכלת שדפקה לי את הכובע.