אייל ברקן הוא הגיל ססובר של סצנת הטראנס בישראל. אי שם בניינטיז, ברקן היה הכוכב הגדול ביותר שידע הז'אנר, כשהוחתם בלייבל של טייסטו, מכר למעלה מ- 150,000 עותקי אלבומים, נהנה מסיקור תקשורתי נרחב וביסס את מעמדו כמלך הבלתי מעורער של מסיבות הטבע באמצעות להיטי ניצחונות דוגמת "חולת נפש" ו-"Good Morning Israel". אבל דווקא כשהיה בשיא הצלחתו, נדמה היה כי בלעה אותו האדמה. "היגר ליפן", "חזר בתשובה" ו"עובד עם אוליגרכים" היו רק חלק מהתשובות בהן נתקלתי כשניסיתי לפתור את השאלה הכי גדולה של עולם הטראנס בישראל: לאן נעלם אייל ברקן?
"לא הרבה יודעים אבל את הקריירה שלי כדיג'יי התחלתי בכלל כאספן קסטות בשנות ה- 80. נשאבתי לטראנס כי הבנתי עד כמה קשה להשיג אותה. זה קסם לי, התאהבתי ברעיון שיש לי ביד סאונד שאין לאף אחד אחר בארץ וזה כל כך השתלט עליי עד שהגעתי למצב בו אני משלם לאמנים שונים מהעולם כרטיסי טיסה לישראל רק בכדי שיבואו אליי הביתה לסשנים בהם נשמע ונדבר על מוזיקה. כך נהפכתי לאחד האספנים הגדולים בארץ מבחינה מוזיקלית כשדיג'ייז מקומיים היו עולים אליי לרגל בכל חמישי ושישי כדי לקחת מוזיקה למסיבות".
ברקן ממשיך לספר: "באחד הימים בהם יצאתי לחפש עוד קסטה טובה, הצלחתי לאתר טראק ייחודי שנקרא 'מסת הגיטרות' שהגיע לידיים שלי ולאלו של חבר קרוב שכבר איננו, מייסד הומגה לייבל אייל ינקוביץ' ז"ל. התחלנו לנגן, והיו מזמינים אותנו רק כדי לנגן רצועת שמע באורך 15 דקות שבכלל לא אנחנו יצרנו. ככה הפכתי לדיג׳יי".
מתי נהפת מדיג׳יי שמשמיע רצועות של אחרים לדיג'יי שמשמיע מוזיקה משלו?
"בניתי סטים שלמים ממוזיקה של אמנים אחרים, כשמדי פעם דחפתי משהו שלי. לאט לאט התחלתי לגלות את עצמי, ליצור את מה שאני מאמין בו. לימים הבנתי שפיתחתי קו מוזיקלי חדשני שטרם נשמע לפני כן, והוא נקרא 'ניצחונות'. נהיה סביבי טירוף. מאספן הפכתי לדיג'יי שמפיקים רודפים אחריו ומנסים למכור אותו לבליינים כרזידנט של ההפקה. אחרי כמה שנים טייסטו האגדי גילה את המוזיקה שלי והחליט להפיק לי אלבום שנמכר ב-150,000 עותקים. לאחר מכן הגיעו גם כתבות בעיתונים, אמנים שניסו לחקות את המוזיקה שלי, סוכן צמוד והופעות ב-1,000 דולר עבור סט של שעה, סכום שהיה בזמנו אסטרונומי ויקר פי כמה מכל המתחרים שלי. הייתי הכי יקר בארץ וזה מיצב אותי בליגה של הסצנה העולמית".
מהליגה העולמית להיעלמות טוטאלית. איך?
"נתחיל מזה שפה ושם באירועים מיוחדים יוצא לי לנגן, אבל בהחלט התבצע עם השנים תהליך של התנתקות מהסצנה. אפשר להבין את הסיפור כסיטואציה שקרתה בגלל כמה סיבות. הראשונה והעיקרית היא שלאחר כמה שנים של שיא ואהדה, הצליחו למתג את המוזיקה שלי כמוזיקה לבעייתיים".
מתחרים?
"לא יודע מי, אבל זה פשוט קרה. התוצאה של הסיפור הזה היא סוג של תאונת שרשרת שכבר אי אפשר היה למנוע. קהל טוב שומע ׳מוזיקה לערסים׳ וממהר לנטוש. בסוף, אתה באמת נשאר רק עם הבעייתיים. משם לסיפורי איומים, זו הסיבה השנייה. הרצון שלי לנגן בפני קהל התערער בפעם הראשונה כשהוזמנתי להפקה מסוימת בכדי לנגן סט זריחה, ובסוף בליינים הכריחו אותי לנגן עד השקיעה באיומי סכין. אחרי שמרחתי קצת את הזמן, דחפתי קסטה למערכת, התכופפתי מתחת לשולחן והמפיקים הבריחו אותי כמו בסרטים. זה היה מקומם.
הסיבה השלישית היא ׳התמסחרות׳, דבר שנוגד לכאורה את חוקי הז'אנר. בעיניי זה מגוחך, אדם שזוכה להכרה על הצלחתו צריך להתחבא? אינפקטד מאשרום, סקאזי, אסטריקס, למה חבר'ה כאלה צריכים לשאול את עצמם אם להתראיין או לא? להתלבט האם לפרגן לבמה שהם מנגנים עליה? לז'אנר עצמו? להימנע מלנסות ולדחוף תרבות בילוי שלמה רק בגלל החשש מהשאלה "מה יגידו?". במקום שהתרבות תפרגן לאמנים שהיא בנתה בעצמה, היא גומרת אותם איך שהם מגיעים לפיק".
אותה "התמסחרות" פגעה לך בעבודה?
"לא. זה הביא יותר עבודה, אבל לאורך הזמן כשדוחקים הצידה את מה שאתה לכאורה מייצג מבחינה מוזיקלית - בסוף אתה נופל. תוסיף על זה חשיפה לאיומים בתדירות גבוהה כלפי אמנים שאז לא נהנו ממעגלי אבטחה, הפרדה ברורה בין העמדה לקהל, ואפס כבוד בין מפיקים שנהגו להזמין משטרות למסיבות המחתרת של המתחרים בכדי למשוך קהלים אליהם. נגעלתי. נראה לך שמצאתי חשק לנגן?"
אז יכול להיות שכל החיבור בין האדם לרוח ולסביבה של תרבות הטראנס הוא בלוף אחד גדול?
"זה לא בלוף כי ככה זה התחיל. מי שהביא לכאן את אותה תרבות הוא ארי ברקן - אין לנו קשר משפחתי אבל הוא חבר קרוב. כשהוא רצה להכניס אותי לסצנה המתפתחת שייבא מהודו, סירבתי. הייתי בטוח שטראנס הוא מושג מקביל לכת השטן - שמעתי רק על סמים וטריפים. כשבסוף נעתרתי לבקשתו לבוא למסיבה, הבנתי שטעיתי בגדול. פגשתי אנשים, רקדתי ונהניתי בטירוף. הייתה שם כנות ואפס צביעות - נטו אתה, חברים ומוזיקה. המסיבות האלו נקראו 'מסיבות כובע' על שם הכובע שמסתובב בין האנשים בו הם בוחרים כמה כסף לשים כראות עיניהם. היום זה רחוק משם. זה בסדר גמור לדרוש כסף על כניסה אבל מפה ועד להזמין שוטרים למתחרים? שמיים וארץ. היום, במקום שארי יהיה מפיק גדול, החיים לקחו אותו לתאילנד. הוא מתעסק בהילינג וניקוי רעלים באיזה חוף פרטי".
למרות הכעס המובא בטון שקט, כמעט ומבויש, אייל ברקן זוכה להילולים השמורים לגדולים שבגדולים. "וירטואוז", "יחיד ומיוחד" ו"גדול הדור" הן רק חלק מהמחמאות שנשמעו מפי המקורבים אליו - מפיקים ותיקים, שותפים לעמדת הדיג'יי ובליינים שיצאו לגמלאות. הוא היה שם לפני כולם, וניגן באין ספור פסטיבלים בחו"ל. הוא הרגיש את כוחה של התהילה ושל אהבת הקהל, והוא יכול היה להישבע כי מדובר בדבר הכי מיוחד שקרה בזירה האלקטרונית המקומית. אז מהו מחיר הניתוק?
"אחרי שנים שאתה בוחר להוריד הילוך, קשה לחזור ולהיות מה שהיית. לפני 9 שנים בפעם הראשונה מצאתי את עצמי לא מצליח להתפרנס מהמוזיקה. החלטתי ללכת ולעשות עסקים, זה התחיל בזמנו כשיתופי פעולה עם חברות סלולר שהתעסקו בפיתוח פלטפורמת של רינגטונים, ובמקביל פתחתי לייבל עם שותפים. הוא נקרא GMI - ראשי תיבות של גלובל מדיה אינטראקטיב ושל שם האלבום הראשון שלי - גוד מורנינג איזראל. בסוף הבנתי שהלייבל מייצר לי יותר כסף מאשר ההופעות שלי כאומן. גם לאחר שהפסקתי להופיע, בוודאי באופן רציף, שמרתי על התכתבות בין הפרנסה שלי לבין התעסוקה המוזיקלית שלי. בשנים האחרונות אני מודה שמעט התרחקתי מזה, לפני כמה שנים התגלגלתי לעבודה בהייטק ומשם לנדל"ן".
ולא נוצרה לך איזשהי תחושת ריקנות?
"נוצרה, אבל החוכמה היא למלא אותה בדברים אחרים. את ההתמכרות שלי למוזיקה ולקהל החלפתי בהתמכרות לספורט ובעיקר לאמנויות לחימה. מדי פעם מתעורר אצלי הרצון לדפוק את הראש, אבל הוא נעלם מהר אחרי בירה אחת. הקיבולת שלי לאלכוהול ירדה לגמרי. לפעמים אני מתגעגע לאותו אייל הצעיר שהיו פורסים לו שטיח אדום. קרה לי בשנים האחרונות שהלכתי למסיבה והסלקטורית לא זיהתה אותי. זה היה מוזר, אבל מספיק שאתה אומר את השם ודברים מסתדרים - פתאום אתה מרגיש שאייל הצעיר חזר לחיים. אם הייתי יכול בתור אייל של היום לתת לאייל של אז טיפ קטן זה היה משהו כמו "כל הכבוד! תמשיך ככה". אני מבסוט מאיפה שאני נמצא היום, את אייל הצעיר אני פוגש בפעם ב, כשיוצא לי לנגן. הופעתי בפורים האחרון בתדר. מידי פעם כשיש הפקה איכותית שמזמינה אותי, אז אני מגיע. מדגדג לי לחזור, כל הזמן אני חושב ומעלה רעיונות. פירקתי בעבר את האולפן ואני אפרק אותו שוב. כן, אני מתגעגע לזה".
אם היו מזמינים אותך לנגן היום בפסטיבל, היית מסכים?
"כן, הפקות טובות זה כיף. אני רק צריך לקחת את אותם טראקים ישנים וטיפה לחדש להם את הסאונד, אולי לתבל אותם בקצת 'פול – און' ואני בטוח שזה יהיה להיט. אמן נשאר אמן, אני מאמין בעצמי גם אחרי כל כך הרבה שנים. היו לי המון שנים של שקט, אולי באמת הגיע הזמן לקצת יותר רעש".