שנה וחצי חלפה מאז הכתבה הראשונה שלי על חיי הלילה של ישראל, שעסקה בפסטיבל הטראנס "נוורלנד". כבר אז, באותו בילוי פרוע, סימנתי את מי שהיה בעיניי גולת הכותרת המוזיקלית של אותו אירוע - דיג'יי בליס. הליין אפ עטור השמות הגדולים, התגמד לעומת שואו הרוקנ'רול שהרים אותו ג'ינג'י מזוקן. מלווה בגיטרה חשמלית, אנרגיות קופצניות וקוקו שובב, בליס מצליח להוציא מכל אחד ואחד את הבליין הפרוע שבו.
בליס (יונתן מרקוב) מופיע בכל מקום: מסיבות אנדרגראונד מצומצמות, פסטיבלים המוניים, קלאבים סגורים ורייבים פתוחים מול עשרות אלפי אנשים עליהם הוא מנצח. כמעט שנתיים אחרי אותה ההיכרות, הרחק מקרחת היער, התיישבתי עם מרקוב בבית קפה מנומנם ברמת גן.
"עד לא מזמן גרתי פה", אמר לי מרקוב, והצביע לי על האזור. "כשהגיעה אשתי והגיעו הילדים לעולם הבנתי שאנחנו צריכים להתרחק מהבלאגן שיש פה. אז עברנו לראש העין, והחלטנו להתמקם שם".
להיות איש משפחה כשאתה דיג'יי זה בטח לא פשוט.
"כן, זה מאתגר. כל דיג'יי שיש לו ילדים יוכל לספר לך על השעות הבעייתיות ועל ההיעדרויות הממושכות מהבית. מעבר לזה, כשאתה דיג'יי ללא ילדים, אתה יכול לקום מתי שאתה רוצה. כשאתה דיג'יי ואב, סביר להניח שתקום מתי שהילד שלך יחליט. זה יכול להיות גם בשש בבוקר, ולא מעניין אותו שאבא הגיע הביתה שעתיים לפני שהוא התעורר. אז אני מכין לו אוכל, מקפיץ אותו לגן ומשם אני חוזר לעבוד באולפן. לפני שבוע יצא לי טראק חדש על שם הבן שלי - 'Onn Town'. שומעים אותו אומר שם 'אבא'".
מה גרם לך להתחיל קריירה בתור דיג'יי ומפיק?
"חבר חשף אותי לעולם האלקטרוני דרך דיסק אוספים של יורו טראנס - כל מיני הוצאות של אמנים כמו היטמן וד"ר אלבן, ומשם כבר נסחפתי. התחלתי לצאת למסיבות ואם להודות, אז לא כדי להתקרחן אלא רק כדי לשמוע מוזיקה. דרך המסיבות נחשפתי לכל מיני זרמים, והתחלתי לעשות מוזיקה בעצמי. עם הזמן, התחלתי גם להופיע. כשהתגייסתי, התהליך שהתחלתי נכנס לפאוזה של 3 שנים, וכשהשתחררתי לא רציתי לעשות כלום חוץ ממוזיקה. לקח זמן עד שהחתימו אותי בלייבל וקיבלתי מזה כסף. עד אז, נאלצתי לעבוד בעבודות יומיומיות - עבדתי למשל במכולת והייתי חביב הזקנות".
מחביב הזקנות לחביב הבליינים הקשוחים במסיבות. איך אתה מסביר את זה?
"הייתי חושב על המוזיקה שאני רוצה לעשות תוך כדי שהייתי מסדר מדפים בעבודה. כשסיימתי לעבוד, הייתי רץ לנסות לייצר באולפן את אותם רעיונות, וכנראה שהמוצר הסופי יצא לי טוב. ב-2005 הוצאתי אלבום ראשון, אחריו הופעתי לראשונה בחו"ל, ומאז זאת העבודה שלי".
מה הרגשת בתור דיג'יי צעיר בהופעה הראשונה שלך בחו"ל?
"לא ישנתי בלילה שלפני, ולא הייתי עסוק בשאלה 'למה לא קיבלתי כסף?'. רעדו לי הביצים וניסיתי שלא יבחינו שהסט שלי מוכן מראש. עם הזמן התחלתי לתפוס ביטחון, ייצרתי מיקסים במקום ואפילו הופעתי עם גיטרה תוך כדי. אבל למען האמת, ההתחלה היא דווקא נקייה יותר – אתה יכול לעשות מה שבא לך".
קשה לחיות ממוזיקה בארץ בעיניך?
"תלוי איפה אתה גר ואיך אתה חי. אם אני אגור בצפון ואסגור הופעות פה ושם, אז אני אסתדר. אבל יש פה המון פיתויים, אז אנחנו חיים באיזשהו מעגל שכל הזמן אנחנו מבזבזים כסף, כחלק מתרבות הצריכה. בסוף אני חושב שזה מה שיוצר את השיח סביב הקושי של להתפרנס ממוזיקה, וצריך להגיד תודה על התרבות האלקטרונית שנוצרה כאן. בישראל יש קהל חם שיודע להעריך מוזיקה טובה ומגיע לבלות בהפקות כאלה ואחרות בעקביות במשך שנים. תרבות הטראנס היא הגדולה ביותר בחיי הלילה של ישראל, אבל היא גם סופגת הכי הרבה אש מהמדינה. אנחנו עובדים קשה, ואם המדינה תחסל אותנו היא תפסיד תרבות שלמה: המון כסף, תיירים ויחסי ציבור מסביב לעולם. לא חבל?".
"בעיניי, אמן טוב נמדד ביכולת שלו להיות משוחרר, ובטבע הוא יכול להיות הכי משוחרר שיש. אין הרבה אמנים כאלו בארץ, ואין הרבה מקומות שנותנים להם להביע את עצמם כמו שצריך. אני מופיע במסיבות מחתרת, אני חושב שזה חשוב – זו חממה לצעירים. משם באתי, ומשם כל הגדולים הגיעו. אני חייב לפלטפורמה הזו תודה, בלעדיה לא הייתי מופיע היום מול אלפי אנשים מדי סופ"ש".
מה דעתך על הפקות המחתרת שרצות היום?
"יש הפקות מחתרת אחראיות ויש כאלו שלא. אם לא דואגים לאמבולנס, חלוקת מים, מאבטחים וציר פינוי – זה מועד לפורענות ואני לא שם. אבל אם יש הפקה שהביאה את כל המרכיבים הנדרשים ונתקעים בבעיות בירוקרטיות, אני לא רואה סיבה לא לשתף איתה פעולה. פעם המשטרה הייתה דופקת לדיג'ייז בדלת ומחרימה דיסקים, היום היא פושטת על מחתרות - כל דור בליינים והגלגול שלו. בוא אני אשבור לך מיתוס: שום יצירה של שום דיג'יי לא מושפעת מסמים או מנגעים אחרים, בטח לא פסיכדליים. זה רק נשמע רומנטי לעשות פטריה ולהתחיל לייצר מוזיקה, אבל זה בלתי אפשרי. הגיע הזמן לצאת מהסטיגמה השלילית שנצמדה לטראנס. אנחנו ב-2018!".
ואיפה תהיה ב-2030?
"מקווה שאפיק לאמנים אחרים בזמן שאמשיך את הדרך שלי כאמן, אולי אפילו אתנסה בז'אנרים מוזיקליים אחרים. אם זה לא יקרה, מקסימום אנעל את הדלת באולפן ואתופף על התופים החדשים שקניתי כמו משוגע, עד שמישהו ישמע אותי".