נדב שפיגל הידוע בתור אוטרקי, הוא דיג'יי, יוצר ומפיק תל אביבי בולט בסצינה האלקטרונית העולמית. שפיגל הוציא לאחרונה את “Heavy Dreamer”, ששוחרר בלייבל הנחשב "Life and Death". לאחר שהופיע במספר פסטיבלים ברחבי העולם, הוא צפוי להופיע בפסטיבל DGTL הקרוב, שיתקיים ב-29.9 בפארק הירקון. הוא מספר: "אני שמח מאוד להופיע שם בפעם השניה. חשוב שתיווצר תרבות של פסטיבלים בארץ, ושתהיה כמה שיותר מגוונת".
כל מוזיקאי חולם להופיע בפסטיבל בחו"ל. זה באמת נוצץ כמו שזה נשמע?
"כשאתה מופיע בפסטיבל בחו"ל, אתה יכול להופיע מול קומץ אנשים, ולפעמים מול המון. זו עבודה שיש בה הרבה שיאים, ואני מברך על כל רגע שאני עושה את זה. אבל כמו שאמר אלון מזרחי – צריך להישאר עם הראש על המותניים".
ויש מורדות במקצוע?
"יש המון מורדות: כשאתה לא מופיע או מנגן במשך הרבה זמן, כשיש לך הרגשה שלא מעריכים אותך, כשאתה לא מצליח לעשות את מה שאתה רוצה לעשות באולפן. אבל ככל שמתבגרים, לוקחים דברים פחות קשה. כל עוד אפשר להתפרנס מזה ולעשות עוד ועוד דברים, זה העיקר".
מהן החוויות הכי חזקות שהיו לך בהופעות?
"'Convenanza Festival' שהתקיים בשנה שעברה בבריטניה. מדובר בפסטיבל 'בוטיקי' מאוד, עם קהל אנגלי לא צעיר - ומבחינתי ההופעה הייתה מושלמת. ראיתי אנשים שמכירים את הקטעים ושרים את המילים, ואלו לא חברים שלי שהשמעתי להם את הדמואים – אלו אנשים שאני לא מכיר והגיעו מרחוק לכבוד הפסטיבל. אז, אמרתי לעצמי סוג של 'עשיתי את זה', גם אם זה היה ללילה אחד. ב'פסטיגרזן' הראשון גם היו וייבים חזקים מאוד, אירוע קהילתי ומרומם. זה היה פסטיבל שלקח שני ז'אנרים מדויקים - האוס ורוקנ'רול - ואיחד ביניהם בצורה ממש טובה".
בהרבה מובנים, הסאונד התל אביבי מורכב משילוב של האוס ורוקנ'רול.
"כן, אפשר לומר. היו להקות בניינטיז שעשו את זה גם באנגליה - כמו פריימל סקרים והאפי מנדייז. הווייב היה הרבה יותר איטי ודאבי, אבל הרעיון היה רוקנ'רול בלופים. אני אתן את הקרדיט לדורי וניב (רד אקסס, ר"ב). הם הם רוצים להביא משהו שונה, וזה עובד".
איך נוצרה החברות ביניכם?
"היא נוצרה על בסיס מקצועי. כשהכרתי אותם הייתי יותר נחבא אל הכלים, פחות מתערבב. בהתחלה גם לא הייתי מתקלט – אז לא הייתי באחוות הדיג'ייז הזאתי. הם שמעו פרויקטים שלי והציעו להפיק אותי. משם החברות שלנו נבנתה, ועם הזמן התחלתי להתייעץ איתם על דברים. אין בינינו הרבה אגו".
מה המפתח להורדת אגו?
"להתבגר. יש אנשים בני 40 שעדיין לא התבגרו, הם רוצים להיות הכי טובים, להרוויח הכי הרבה או להיות על הבמה הכי טובה. הם חושבים שהדרך להשיג את זה היא להוריד את מי שמתחרה בהם. אבל זו טעות, אני חושב שהסימביוזה מעצימה. בסצינה, רוב האנשים הם חברים, והם דוחפים אחד את השני - אז אנשים רואים אותנו כמשהו אחד, והכח הרבה יותר גדול. אם אתה לא שולט על האגו שלך, אתה בצרות".
יש משהו נוסף שתרצה להגיד לקוראים שלנו?
"יש לי בעיה עם תרבות ההרמות בארץ, שלפעמים גם אני חלק ממנה. אני תופס מהקהל אינטליגנטי - אני מצפה מהם לפתוח את האוזניים לדברים שהם טיפה שונים. כרגע בעיר יש דבר אחד שהוא הזרם המרכזי, וזה טראקים של דרופים ושיאים, ויש המון מוזיקה שאנשים מפסידים בגלל זה. גם הכל נורא מאוחר בתל אביב, מה שמבטל את סט הפתיחה. זה ממש חבל, כי יש הגיון בפתיחה: היא בונה אותך לאט לאט, ואז אתה מוכן כשמגיע השיא. אם אתה מגיע ישר להרמות במסיבה, אז נמאס לך מהר. זו תרבות שעדיין מתבשלת בארץ, אז זה יתעצב לאט לאט. ברור לי שמסיבה זה בראש ובראשונה האנג, אבל בכל זאת".
ומה עם המוזיקה?
"אנשים יוצאים למסיבות בעיקר בשביל הסמים, השתיה, הזיונים, ההאנגים והמינגלינג. המוזיקה מגיעה אחריהם, וזה בסדר לגמרי שזה ככה".