אם הייתם נתקלים בתומר חן ברחוב, סביר להניח שלא הייתם מנחשים שהבחור עם המראה האגבי, רק בן 19, הוא הבעלים והמנכ"ל של חברה משגשגת לשיווק סלולרי, המחזיקה 20 עובדים ומגלגלת יותר משני מיליון שקל בשנה. כשהוא לבוש במכנסיים קצרים מהוהים, טישירט סטנדרטית וכפכפי אצבע, נטול לוגואים, תכשיטים או שעון יד יקר – שום דבר לא מעיד על חן שהוא אחד הצעירים העשירים בישראל. אפילו משקפי השמש שלו בלתי ממותגים בעליל.
אתה נראה כמו סוג של מארק צוקרברג עם הלוק הזה.
"אני פשוט לא מתלהב יותר מרכישות מוציאות עיניים. כשהתחלתי להרוויח בגדול, לפני שנתיים ככה, קניתי תיק של לואי ויטון ב-4,500 שקל. היום זה נראה לי בזבוז. הוא יפה, אבל היום הייתי קונה משהו יותר פרקטי. פעם חלמתי שיום אחד אקנה רכב יוקרה היברידי. כשכבר יכולתי, ממש לא רציתי".
בגילו הפעוט מחזיק חן שלוש דירות בבעלותו – ברמת גן, בנתניה ובטקסס. למה דווקא טקסס? "אמרו לי שיש שם תשואה גבוהה", הוא מושך בכתפיו, "ובאמת יש. 15-16% תשואה". הדירה שהוא מתגורר בה כיום בתל אביב, אגב, בכלל שכורה, ומתגלה כדירת שני חדרים צנועה למדי ומאובזרת בפשטות, שבעליה מאוד אוהב לנמנם, מתברר. לפגישה שלנו הוא מגיע באיחור, תוך שהוא מפזר שלל התנצלויות. "השעון לא צלצל", הוא מודה.
מה לישון? אין לך חברה לנהל והמון עבודה על הראש?
"יש, אבל לא יקרה כלום אם אתחיל לעבוד ב-11. החברה תמשיך לתפקד. קראתי לא מזמן איזה מנכ"ל שסיפר שהצלחה זה כשאתה עובד 14 שעות ביום ויש לך ככה וככה כסף. בשבילי הצלחה זה לעשות דברים שאתה אוהב, כשהכסף הוא כבר לא פקטור. אם אני לא יכול לצאת לארוחת צהריים של שעה עם חברים שלי, אז מה הטעם בכסף?"
"חברים שלי למדו למבחנים, אני למדתי את העסק"
כשמדברים עם חן, קל מאוד לשכוח שעד לפני עשר שניות הוא עוד היה תיכוניסט נתנייתי מן המניין. גם הוא, שהחל את דרכו הפיננסית בגיל 13, מתקשה לעתים להבין איך הגיע לאן שהגיע. "כשהייתי בכיתה ח' רציתי פלייסטיישן", הוא נזכר, "ההורים אמרו שאולי ביומולדת הם יקנו לי, אבל היומולדת היה רחוק, ועבודות לבני 13 אין ממש. ניסיתי להיות בייביסיטר, ולא עשיתי עבודה טובה. אז חיפשתי אלטרנטיבה ועשיתי את הדבר הכי טיפשי שמסתבר שרבים עושים. כתבתי בגוגל: 'איך עושים כסף?'".
אם תכתבו גם אתם בגוגל את צמד המילים "איך עושים....", ההשלמה הראשונה שתראו, זו שמציגה את החיפוש הכי נפוץ, היא המילה "כסף". אבל בעוד שרובנו נביט בתוצאות ונתאכזב מכך שאין תשובה קלה לשאלת מיליון הדולר, חן בן ה-13 ממש התעמק בתוצאות. וגילה את אי.ביי. "בהתחלה מכרתי כל מיני תכשיטים ישנים וצעצועים שהיו לי בבית", הוא מספר, "אחר כך גיליתי את הפוטנציאל של מכירות מישראל. הלכתי לבית מרקחת, קניתי כמה מוצרים של 'ים המלח' ומכרתי אותם במחיר גבוה מזה שקניתי".
מהר מאוד חן המיר את המוצרים הבודדים לארגזים שאותם הזמין ישירות מהחברה. אבל הרווח לא היה מספק. "הרבה ישראלים עלו על הרעיון והשוק נהיה רווי", הוא מסביר, "חוץ מזה, שאם מוצר נשבר בדרך ללקוחה, למשל, הייתי צריך לשלוח לה מוצר אחר וככה הפסדתי גם את ה-12 שקלים רווח שלי".
היו לו 12 אלף שקל שחסך מהבר מצווה, אבל אלה התנדפו מהר והוא נותר עם אלף אחרונים. חן התייחס לזה כאל חווית למידה והמשיך לקרוא על אסטרטגיות מכירה. כך גילה את עולם השיווק הסלולרי. בדיוק אז הושקו מכשירי האייפון הראשונים וחן הבין את הפוטנציאל. "בגדול מה שאני עושה זה לרכוש שטחי פרסום בכל מיני אתרי אינטרנט, ולפרסם בהם מוצרים ואפליקציות של כל מיני חברות. על כל קליק אני מקבל תשלום".
מה זה אומר?
"זה אומר להיות סוכני פרסום עצמאיים. כל אפליקציה רוצה להיות הקנדי קראש הבא, והחברות שמייצרות את האפליקציות מוכנות לשלם לכל מי שישכנע אנשים להוריד את האפליקציה. על כל אדם שאני מביא ושמוריד את האפליקציה, הם משלמים לי 2.5 דולר. אני משלם על שטח הפרסום שאני קונה גם פר אדם, נניח שקל על כל מי שהקליק. אם קנדי קראש משלמים עשרה שקלים לכל מי שיוריד האפליקציה, אני צריך שלפחות אחד מכל עשרה מקליקים יוריד את האפליקציה של קנדי קראש כדי שישתלם לי לקנות שטח פרסום. המטרה היא להגיע לקהל הכי רלוונטי כדי לצבור כמה שיותר רווחים".
"בעיקר למדתי. הם למדו למבחנים, ואני למדתי את העסק. יש לי בגרות, אבל די החלקתי אותה. הוצאתי כמה שצריך כדי לעבור והעדפתי להשקיע במה שמעניין אותי. אבל זה לא פגע בזמן שלי עם חברים. גם אז וגם עכשיו, להיות עם חברים ומשפחה זה הדבר הכי חשוב בעיניי”.
הצעד הבא בקריירה של חן הגיע לגמרי במקרה. "נכנסתי לכל מיני פורומים של שיווק וגם עניתי לפעמים לאנשים ששאלו שאלות. יום אחד פנה אליי איש בן 50 ושאל אם אסכים להעביר לו שיעור פרטי. בהתחלה מאוד נלחצתי. אני כולה ילד. אבל הוא מאוד ביקש, וחשבתי שמקסימום ארוויח איזה 70 שקלים על השעה שאלמד אותו, וזהו. אחרי השיעור חשבתי שלא אשמע ממנו יותר".
אבל התלמיד בן ה-50 היה מרוצה להפליא, וחן הוצף בפניות של תלמידים. הוא גבה כבר 200 שקל לשיעור, ואחר כך הקים קבוצה של תלמידים. "פירסמתי מודעה באתר שהקמתי, אתר די עלוב יש להודות", הוא מגחך, "תיכננתי ללמד 12 איש בבית קפה, אבל נרשמו יותר מ-200".
מטורף.
"כן. שכרתי אודיטוריום במכללת לוינסקי. חוץ מזה לא הכנתי כלום, לא מערך שיעור, כלום. הייתי בן 16, לא ידעתי איך לתפוס את זה. היום ברור שלא הייתי מגיע ככה”.
אתה נתקל ביחס מזלזל בגלל הגיל?
"בדרך כלל קודם כל משוחחים איתי, ורק אז שואלים בן כמה אני ומופתעים. הם חושבים שאני בן 25 לפחות, אבל זה תלוי אם התגלחתי באותו יום או לא. קרה שקלטתי אנשים שהגיעו להרצאות רק בשביל להעביר ביקורת. התיישבו, נשענו אחורה ונתנו מבט של: 'נו, בואו נראה את הילד הזה'. אבל כמעט תמיד אחרי חצי שעה הם קולטים שאני לא ילד ושיש טעם במה שאני אומר. בסופו של דבר, מי שלא ירצה לעבוד איתי בגלל הגיל שלי, אני מעדיף לא לעבוד איתו".
קונה מתנות למשפחה
מארק צוקרברג כבר נחשב קשיש בקרב המיליונרים הצעירים. דיוויד קארפ, שהיה רק בן 20 כשייסד את טאמבלר, אתר המיקרו-בלוגים שהפך לרשת החברתית העשירית בגודלה בעולם ונרכש על ידי יאהו ב-1.1 מליארד דולר – גם הוא מבוגר למדי. המיליונרים הצעירים של היום צעירים הרבה יותר. אם בשנות התשעים, בשיאה של בועת ההייטק, המתעשרים החדשים היו בני 25-30, המתעשרים החדשים של העולם הדיגיטלי הנוכחי הם בני 15-17, עם מוח מבריק במיוחד ומהיר כמו כספית, ויד שזזה על מקלדת הסמארטפון כמו מתוך שינה.
ניק ד'אלוסיו בן ה-17 מקנדה, למשל, מכר בתחילת 2013 ליאהו את אפליקציית הסמארטפון שהמציא, "סאמלי", בלא פחות מ-30 מליון דולר, והפך לאחד המיליונרים הצעירים בעולם. זה די הגיוני, בהתחשב בכך שהוא החל להשתמש במחשב כבר בגיל 9, ולפתח אפליקציות לסלולרי כבר בגיל 12.
הבריטי אדם הילדרת, לעומתו, הקים את החברה הראשונה שלו, DUBBIT, כשהיה בן 14. הילדרת המציא והשיק מעין רשת חברתית ופרסומית לבני נוער, שהפכה להצלחת ענק מיידית ולאתר הפופולארי ביותר בבריטניה. ב-2005 הוא כבר היה שווה 2 מיליון פאונד. היום הוא שווה 25. ג'ולייט ברינדק האמריקאית הייתה רק בת 10 כשהמציאה דמות מצויירת בשם "מיס או". אימה המעצבת הגרפית ואביה איש המחשבים נרתמו לסייע לה להגשים את חלומה, והתוצאה הפכה לאתר משגשג לילדות, שנמכר בשנת 2008 לחברת "פרוקטר אנד גמבל" בלא פחות מ-15 מליון דולר. כל הדוגמאות האלו הן אקראיות, ויש עוד רבות מהן. המתעשרים החדשים חכמים יותר מכל מערכת חינוך, לומדים בכוחות עצמם – אבל רק את מה שמעניין אותם, קצרי רוח להגיע למטרתם ותאבים להתפתח. וכן, הם אוהבים כסף. או לפחות מבינים את כוחו ועוצמתו.
חן עצמו מורגל בתגובות מבולבלות לגילו הצעיר. התגובה הרווחת, הוא מעיד, היא שקיבל את כספו בירושה. אחרים סבורים שהשתמט מהצבא. שתי ההנחות שגויות. הוא נולד בתל אביב, והוריו עברו לנתניה כשהיה בן חמש. כשהיה בן שבע החליטו ההורים, אורית, 42, ודורון, 48 – רואה חשבון ומנהלת פרויקטים בחברת פיננסים במקצועם – להתגרש. למרות שחן מתאר חיי משפחה מצויינים ("בלי שום סיפור התעללות או משהו כזה"), כסף לא היה שם בשפע. "גם לא היה חסר", הוא מדגיש, "אבל עובדה שאת אותו פלייסטיישן לא קנו לי".
כבר בגיל 16 העניק לו הצבא פטור מלא משירות עקב בעיות גב. "הייתה לי אופציה להתנדב, אבל אני מודה שהעדפתי להתמקד בעסק מאשר סתם לשבת במשרד".
בישראל זו לא סוגיה שתעבור לך בשקט.
"בשנתיים האחרונות אני כל הזמן במגעים עם צה"ל כדי לבדוק איך אני יכול להשתלב ולסייע, אבל לצערי זה לא מתקדם. כל כמה חודשים אני שולח מכתב והביורוקרטיה נמשכת. עכשיו אני תוהה אם להמשיך להתעקש או לנסות לסייע למדינה בדרך אחרת. אני מודה שלא בא לי להתעכב על זה בכוח. אם מישהו בצה"ל יקרא את כל הכתבה וזה יהיה חשוב לו, שיצרו איתי קשר ויעזרו לי לקדם את זה".
בשנות העשרה היה מסתגר בחדרו שעות ארוכות. ההורים, מתברר, לא מאוד נלחצו מזה. "הם הבינו שאני עושה משהו באינטרנט", הוא אומר. "הרבה זמן הם חשבו שאני סוחר באי.ביי. הכסף שלי מהבר מצווה היה שמור בחשבון אצלם וכל פעם ביקשתי עוד קצת. הם ראו שמדי פעם גם נכנס כסף וחשבו שזה חלק מהעיסוק וסמכו עלי. יותר הפריע להם עניין הלימודים. בגיל 14 ישבנו בארוחת יומולדת שלי והגענו לנושא הלימודים והתפתח ריב. סיפרתי להם מה אני עושה וניסיתי להסביר שמה שאני עושה חשוב יותר מציונים. אמא שלי צעקה עליי 'מה אתה חושב? שתהיה מיליונר בגיל 14?' וזה דווקא נתן לי דחיפה. להוכיח בפרינציפ שאני כן יכול לעשות את זה".
מתי ההורים שלך תפסו לאן הגעת?
"עד היום אני לא בטוח שאמא שלי לגמרי מבינה מה אני עושה. עד שהיא לא הגיעה לוועידה לשיווק סלולרי שהרמתי, לא נראה לי שהיא קלטה. בפעם הראשונה שהיא ראתה אותי מדבר מול קהל היא חיבקה אותי ועמדה מאחוריי במאה אחוז. אבא שלי כבר ידע, כי הוא רואה החשבון שלי. אבל אני חושב שגם עם כל הכסף שהרווחתי, הוא הרגיש שזה לא בסדר שהוא לא מעודד אותי להשקיע בלימודים".
בעצם היום אתה יכול לתמוך במשפחה שלך מבחינה כלכלית.
"כן, אבל אין לנו עניין כזה של 'הבן יפרנס אותנו'. אני קונה להם מתנות, וכמובן שאם צריך אני עוזר. אני אוהב לקנות להם מתנות, וגם לאחותי ענבר, שהיא בת 16 וכיף לקנות לה. היא גאה בזה, גאה בי. כמה בני נוער מהשכבה שלה גם השתתפו בסדנאות שלי".
מפתיע.
"לא מפתיע בכלל. יש הרבה בני 15 שמגיעים לסדנאות. הם מרגישים שבית הספר לא נותן להם את הכלים והסיפוק שהם צריכים. הם באים עם ההורים שלהם, וזה מחמם לי את הלב. אני לא מבין מה רע בלרצות כסף. כולם רוצים כסף. אבל כסף אף פעם לא היה העניין. גם כשהתחלתי בגיל 13 יותר דחפה אותי הסקרנות מאשר המחשבה שאני הולך להיות מיליונר. רציתי ללמוד, להבין, לחקור. חוץ מזה, היום אני לא לבד. ארון שוורץ, למשל, הפך את Reddit לאימפריה בגיל 20. הידע נמצא סביבנו, אנחנו דור שמשתעמם ומחפש דברים במחשבים. אני לא אתפלא אם בעתיד נערים יהפכו למיליונרים כבר בגיל 14".
אתה לא חושב שבני נוער שמים היום דגש גדול מדי על כסף במקום על ערכים?
"בבית הספר לא מלמדים אותך להיות אדם טוב יותר. תמיד מדגישים כמה למידה תביא כסף. שיעור חינוך, למשל, הוא בסופו של דבר חצי שעה מתוך שלושים ומשהו שעות שבועיות, וגם הוא בדרך כלל מתבזבז על הסברים לקראת הטיול השנתי. אני לא אומר שצריך לעזוב את בית הספר. אני נשארתי והוצאתי בגרות. גם בגלל הפן החברתי. אבל כשבא אליי בסוף אחת הסדנאות אבא, שסיפר שהבן שלו לא משקיע בלימודים, ירד לשלוש יחידות במתמטיקה, והוא רק על המחשב כל היום – אמרתי לו שלא חייבים להשקיע בבית ספר כדי להצליח בחיים. גם אני עשיתי שלוש יחידות מתמטיקה. הרבה בתי ספר הם כולה בית חרושת לציונים. תלמידים לא משקיעים כי הם לא מבינים למה הם צריכים ציונים. עזוב בית ספר, אנשים עושים תארים ולא מבינים למה אפילו".
זה עדיין לא עונה על השאלה.
"כן, בני נוער היום רוצים כסף. יש המון גירויים: אייפון, בגדים. אבל זה לא רק זה. הם רואים את ההורים שלהם, בדיוק כמו שאני ראיתי, ואומרים: אני לא רוצה לעבוד עשרות שעות בשבוע, להיות שכיר. אני רוצה לייף סטייל אחר. אתה קורא על כל מי שעשה אקזיט וחושב: למה אני צריך להיות תקוע בבית ספר? הם מבינים שבית ספר לא מקדם אותם. הוא אמצעי. בסופו של דבר גם חברים שלי הלכו לעבוד, רק בעבודות פחות מכניסות. אז לפחות שיידעו איך לעשות כסף באמת. לקרוע את עצמך ולהפסיד בגרות בשביל משמרת של 100 שקל במסעדה, זה מפגר. ללמוד המון ואז להיות שכיר ולקרוע את עצמך, זה כבר לא מודל שמתאים ל-2014. יש לך היום המון אופציות לעבוד אחרת: קיק סטארט, לפתח תוכנה בבית. לא חייבים בוס כדי להרוויח. העשירים החדשים זה לא כמה כסף יש לך, אלא איך אתה עושה אותו ואיזה לייף סטייל יש לך. מנכ"ל של בנק שעובד עשרות שעות בשבוע הוא לא דוגמה לצעירים. צעירים לא מוכנים יותר למחשבה שהם יעבדו המון שעות ומישהו אחר ירוויח מזה".
"מחמישי בערב עד ראשון אני אפילו לא פותח את הלפ טופ"
עשרות אלפי קליקים אחרי הסדנה הראשונה, והסדנאות של חן ממשיכות להתמלא. לא רק תלמידים פרטיים מגיעים אליו, אלא גם חברות, שאנשיהן מבקשים ללמד את העובדים שיווק סלולרי. השם שלו התגלגל ומהר מאוד שכרו את שירותיו בחברות ענק כמו בזק וחברת החשמל. כיום הסדנאות של, שנלמדות תחת בית הספר שהקים "המכללה לשיווק סלולרי", נלמדות בחלקן גם בהרצאות וידיאו דרך הרשת.
אחרי שייסד את הוועידה הישראלית הראשונה לשיווק סלולרי, החלו להזמין אותו לתת הרצאות בנושא שיווק סלולר גם בחו"ל. נקודת השיא האחרונה בקריירה שלו נרשמה לפני מספר שבועות כשאלק רוס, היועץ לחדשנות של הילרי קלינטון, ביקש להיפגש עמו במטרה לפצח ביחד רעיונות לשימוש בטכנולוגיה ככלי לקידום איזורים נחשלים בעולם.
איך אלק רוס הגיע אליך?
"אחרי אחת ההרצאות שלי פנה אליי מישהו ממשרד ראש הממשלה, וממנו זה התקדם. הוא רצה לדבר על פיתוח אפליקציות של לחצני מצוקה, דיווח על אירועים אלימים וכאלה נושאים".
איך הרגשת?
"כמו ב-90 אחוז מהדברים שקרו לי בחיים, החל מהשיעורים הפרטיים, דרך הכנסים ועד הקמת החברה – הרגשתי שזה גדול עליי. וכמו בכל המקרים – הבנתי שאני אעשה את זה בכל זאת".
אז זה השלב שבו אתה מפסיק לחשוב על כסף ומחזיר משהו לקהילה?
"השלב הזה הגיע מזמן. חוץ מזה שאני תורם להרבה מקומות, אני גם מעביר קורסים לנכים, לפנסיונרים ולאנשים שלא יכולים לצאת לעבוד. המטרה שלי היא להסביר להם איך הם יכולים להרוויח בלי לצאת מהבית. כשהתחלתי להעביר את ההרצאות החלטתי שאני לא מעלה את המחיר שלהן גם כשהביקוש עלה. את הרווח שלי אני עושה מהחברות הגדולות, אלה שיש להן".
יש גם כאלה שטוענים שאתה איש שיווק גאוני ומאשימים אותך בשרלטנות.
"לדעתי אלה שכועסים הם אנשים שציפו להיות עשירים מיד – דבר שאנחנו מבהירים תמיד שלא יקרה. זו עבודה, וצריך ללמוד הרבה. אנחנו נותנים מספיק כלים כדי שכל אחד שממש ישקיע, יתאמן וישאל שאלות - יוכל להצליח. אבל עזוב, זה לא משנה. אם יש אנשים שמעדיפים לשנוא, אז שישנאו. אני לא אצליח לשכנע אותם שאני לא פה כדי לעשות כסף על גב של אנשים".
אתה מוכן לקדם כל חברה?
"תראה, בקורס אני מלמד שהאתרים שהכי כדאי לפרסם בהם הם אתרי דייטים, הימורים ופורנו. ברור לי שבפורנו יש הרבה רוע ושהרבה נשים לא נמצאות שם מרצונן, אבל אני לא בא כרגע לשנות את העולם. כל עוד האתר חוקי, אני אסכים לעבוד איתו. מצד שני, באו אליי חבר'ה שרצו שאקדם עסק של הלוואה בריבית וסירבתי. אני גם לא אסכים לקדם ארגון אנטי ציוני שיקרא לפגיעה בישראל או כל ארגון גזעני אחר. אבל בסופו של דבר, שנינו משתמשים באייפון, שברור שיוצר בתנאי עבדות על ידי ילדים סינים, ובכל זאת אנחנו ממשיכים להשתמש בו".
לאן בעצם אתה שואף להגיע?
"הייתי רוצה להעביר את הלייף סטייל הזה שאני מדבר עליו למיליוני אנשים ברחבי העולם. זה שהמשכורת הממוצעת בהודו היא 250 דולר, לא אומר שזה צריך להישאר ככה. הייתי רוצה לשכנע אנשים שהם יכולים להרוויח כמו בארצות הברית. כל אחד יכול לפתוח עסק, משהו, ולהתפתח, לא משנה איפה הוא גר".
מי הרול מודל שלך?
"ריצ'רד ברנסון. בנאדם שעשה כסף ועכשיו פשוט נהנה ממנו. לא מזמן הוא הפסיד בהתערבות ועלה לטיסה של חברת התעופה שלו, וירג'ין, לבוש כדיילת. זה בנאדם שיודע לחיות. וגם אבא שלי, רואה חשבון, שהמון פעמים עובד עד ארבע לפנות בוקר וקם ב-12 בצהריים. אני זוכר שכילד הייתי אומר לו שיסתכל על אמא, שקמה בשמונה, הולכת לעבוד עד הערב והוא היה מסביר לי שככה יותר נוח לו. ועובדה – יש לו המון לקוחות שמקבלים את דרך העבודה שלו. הוא לימד אותי שאין דרך אחת נכונה לעשות דברים".
אתה לא קצת מצטער שגם את הנעורים וגם את שנות העשרים המוקדמות את אתה מעביר בעבודה?
"ממש לא. אני בן 20 רגיל לחלוטין. אני עסוק כמו שחברים שלי עסוקים, אולי קצת יותר. בסוף שבוע תמיד יוצאים. חברים, מסעדות, מסיבות, ברים. מחמישי בערב עד ראשון, אני אפילו לא פותח את הלפ טופ".
ואיך החברים מתנהגים כלפיך?
"למזלי הם חברים שלי מלפני שעשיתי כסף, אז אני יודע מזמן שהם לא איתי בשביל שאני אשלם עליהם בבר".
ואתה משלם?
"הרבה פעמים כן (צוחק), אבל זה לא העניין. אנחנו לא מדברים עליי יותר מאשר שאנחנו מדברים על איך ההוא עבר משמרת בחנות שהוא עובד בה כמוכר, או איך עבר השבוע בצבא. חבר'ה, אתה יודע. יוצאים, שותים, צוחקים. המון פעמים הם צוחקים עליי כשאני מגיע מישיבה, לבוש קצת יותר מחויט, לשבת איתם בבית קפה. מצחיק אותם שחבר שלהם ,שהם מכירים מהילדות, לבוש כמו מבוגר".
ומה עם חברה?
חן מסתבך קצת בשלב הזה. "אין. אני לא פנוי לזה עכשיו. כל ההתעסקות והראש שלא מפסיק לרוץ. אני לא פנוי רגשית להכניס מישהי לחיים שלי".
עוד חמישה מיליונרים ממש (ממש) צעירים:
אשלי קווילס: בשנת 2005, כשהייתה בת 14, הקימה קווילס את אתר שבו הציגה תמונות וגרפיקות שיצרה. בהמשך החלה לתת שיעורים חינם לבני נוער בנושא עיצוב גרפי ותכנות בסיסי. כיוון שבאותן שנים עוד לא היו מספיק אתרים בנושאים האלו, האתר זכה לביקוש עצום והגיע לכ-60 מיליון צופים מדי חודש. בגיל 16 כבר שילמו חברות שונות לקווילס מליון דולר תמורת פירסום באתר שלה. שנה לאחר מכן היא כבר עזבה את בית ספר, קנתה בית והחלה לתמוך במוזיקאים שמצאו חן בעיניה, כמו לילי אלן, ולסייע להם לפרוץ.
מדיסון רובינסון: בגיל 8 המציאה את fish flops, כפכפים עם ציורים עליזים שבסוליות שלהם טמונות מנורות לד. בעזרת אבא שלה הצליחה לייצר ולמכור את הכפכפים לכמה חנויות באיזור מגוריה, אבל בזכות שימוש חכם בטוויטר השיגה את תשומת לבה של מנחת entertainment tonight וכך הפכו הכפכפים למפורסמים. כיום הם נמכרים ב-30 רשתות ברחבי ארצות הברית, עם היקף מכירות של יותר ממיליון דולר בשנה, ורובינסון הרחיבה את העסק גם לייצור חולצות ואפליקציות.
קמרון ג'ונסון: בגיל 9 יצר ג'ונסון הזמנות עבור מסיבות שהוריו אירגנו. השמועה התפשטה, הביקוש גדול, וקמרון הרים עסק לייצור הזמנות כבר בגיל 11. אז גם החל למכור בובות און ליין. בהמשך עבר למכירת מודעות באינטרנט, והקים אתר בשם EZMAIL שדרכו ניתן לשלוח מיילים מבלי לחשוף את פרטי השולח. את המליון הראשון שלו הוא צבר עוד לפני שסיים תיכון.
פרייז'ר דוהרטי: החל להכין ריבות לפי מתכון של סבתו בגיל 14. תחילה מכר רק לשכנים באיזור מגוריו אך העסק התרחב מהר מאוד ובגיל 16 עזב את בית ספר כדי לעסוק רק בייצור ושיווק ריבות. ב-2007 שתי רשתות סופרמרקטים גדולות בארצות הברית החלו לשווק את הריבות שלו, שעכשיו כבר נשאו את השם superjam, בסניפיהן. ב2009, בהיותו בן 20 בלבד, גילגלה החברה שלו דוהרטי יותר משני מיליון דולר בשנה.
בריאן וונג: בגיל 19 הקים וונג את חברת Kiip, ששינתה את השיווק הסלולרי. החברה יצרה אפליקציה שהיא למעשה לחברות, המאפשרת להן לתת פרסים אמיתיים על הישגים במשחקים. עד כה החברה גילגלה יותר מ-15 מיליון דולר בהשקעות.