מדי בוקר יוצאת דפנה טחובר לשחייה באגם שליד ביתה בשמורת הקטסקיל שבצפון מדינת ניו יורק. בהמשך היום היא צועדת שעתיים בשבילים נידחים בהרים, ומשם חוזרת לבית העץ שבו היא מתגוררת לבדה ביער. אלא שמה שנשמע כמו לו"ז של חופשה חלומית הוא מאסר שאינו קצוב בזמן עבור
הישראלית בת ה-39. טחובר, עד לפני שלוש שנים עורכת דין מצליחה שעבדה על קו ישראל-ארצות הברית, לא גרה ביער האמריקאי מבחירה: היא פשוט לא יכולה לחיות בקרבת בני אדם. או, נכון יותר, בקרבת מכשירים שפולטים קרינה. ומכיוון שבכל מקום שבו יש אנשים יש כיום גם טלפונים סלולריים, אנטנות, ראוטרים וכל הג'ונגל האלחוטי הזה – נגזר עליה לחיות חיי בדידות ביער. שזה, אגב, שיפור לעומת התקופה שבה התגוררה במכונית, העיקר לא לסבול את כאבי התופת שמביאה איתה החשיפה לקרינה.
טחובר סובלת מ-EHS, ראשי תיבות של "רגישות (אי סבילות) לקרינה", ומחלה שעולם הרפואה עדיין לא יודע לעכל: מדינות רבות, ביניהן ארצות הברית וישראל, בכלל לא מכירות בה רשמית – וזה כמובן מוסיף לכאב הפיזי גם תסכול עמוק. טחובר, שעבדה בפרקליטות בירושלים ולאחר מכן שימשה כיועצת משפטית בחברת ההשקעות "בוימלגרין", גילתה יום אחד שכל מגע עם ידידיה הנאמנים – הלפטופ והטלפון הסלולרי – גורם לה ייסורים נוראיים. על מה שקרה כשהתקשרה לדווח על כך לרופאה האמריקאית, היא סיפרה השבוע בשיחת טלפון (קווי) מארצות הברית: "היא אמרה לי 'אל תקחי את זה לא נכון, אבל האם את רוצה לראות פסיכיאטר?' הלכתי להתלונן עליה ובעלי, שהוא רופא בעצמו, התקשר אליה וצרח שאסור להגיד דבר כזה למישהי שאין לה שום סימפטום של פוביה. קיבלנו התנצלות".
ובאמת, בתקופה האחרונה מתחיל להיסדק מעגל הבדידות שעוטף את טחובר ושותפיה לגורל – ויותר ויותר אנשים מבינים שכנראה לא מדובר פה בחולי נפש. גילוי דעת שפרסמו לאחרונה 40 מדענים, חלקם בעלי שם בחקר הקרינה, לא רק הצית מחדש את הוויכוח המתמשך על השפעות הקרינה הסלולרית, אלא גם פתח אותו לכיוונים חדשים: אם עד היום המחלוקת סביב השפעות הקרינה שפולטים המכשירים סביבנו נגעה בעיקר לסרטן, הרי שבמסמך המטריד מעריכים המדענים כי אותה קרינה בדיוק עלולה לגרום ליותר ויותר אנשים לפתח אליה רגישות ממשית. יותר מכך – קיימת סכנה שבעוד חמש שנים כ-50 אחוז מאיתנו יסבלו מתסמינים בדרגת חומרה כזו או אחרת של EHS. בעברית יש לזה שם: מגפה.
רגישות לקרינה מוכרת כנכות
בינתיים מדובר בתעלומה. רגישות לקרינה היא הגדרה כוללת לתגובה גופנית שלילית לחשיפה לקרינה אלקטרומגנטית על סוגיה השונים, כשהסימפטומים נרחבים. הם יכולים לנוע מהופעת כאב ראש אחרי כמה דקות של שיחה בטלפון הנייד, דרך קשת רחבה של תחושות לא נעימות – עייפות כרונית, גירודים בעיניים, פריחות ובעיות עור, צלצולים באוזניים, סחרחורות וחולשה כללית ועד תופעות קשות שפוגעות בתפקוד התקין כגון כאבי שרירים ומפרקים, קשיי נשימה ובעיות שיווי משקל. בקצה האכזרי של הסקאלה, כאמור, ממוקמים אנשים שפשוט לא מסוגלים לשהות בסביבה שבה יש טכנולוגיות פולטות קרינה. מספרם עדיין לא ברור, אבל בתקשורת האמריקאית מתפרסמים בשנים האחרונות סיפוריהם הטרגיים של עוד ועוד אנשי הייטק, מהנדסי תוכנה "נורמטיביים" שבלית ברירה נמלטו מהעולם המודרני ועברו לחיות בפינות נידחות ומבודדות של אמריקה.
בישראל מתרכזת פעילותם של רגישי הקרינה באתר של עמיר בורנשטיין (norad4u.co.il), איש הייטק בן 38 שלפני 15 שנה חטף כאב ראש חשוד בעקבות שיחה בטלפון סלולרי ומאז חייו מתנהלים בצל הרגישות הגבוהה שלו לקרינה. בתקופה האחרונה עסקה יעל דן בתוכניתה בגל"צ מספר פעמים בנושא, ובתום כל שידור הוצף האתר של בורנשטיין בפניות של ישראלים שסובלים מסימפטומים דומים אבל לא קישרו אותם לקרינה, או פשוט משום שאף אחד מהרופאים אליהם ניגשו לא הכיר את הרגישות הייחודית בעצמו. אלה בוודאי ישמחו לשמוע שכבר ב-2009 קרא הפרלמנט האירופי למדינות האיחוד להכיר ברגישים לקרינה כנכים, להעניק להם הגנה ולדאוג לחופש ההזדמנויות שלהם.
על פי מחקרים שנעשו באירופה, עשרה אחוז מהאוכלוסייה סובלים מ-EHS. האם ייתכן שיותר מ-700 אלף ישראלים רגישים לקרינה ואנחנו לא יודעים מזה? אולי מדובר בהגזמה, ואולי רבים מהישראלים רגישים לקרינה אבל לא יודעים לקשר בין הסימפטומים לגורם שמחולל אותם, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא שמעו על המחלה. ומה שיותר גרוע – גם הרופאים לא שמעו עליה.
אבל בהנחה שעוד כמה שנים נתח משמעותי של האנושות לא יהיה מסוגל להתמודד עם נוכחות קרובה של כל כך הרבה מכשירים פולטי קרינה –טאבלטים שעובדים על WI-FI, ראוטרים אלחוטיים, רכבות, אוטובוסים, בתי קפה ואפילו רחובות מרושתים – משהו יצטרך להשתנות באורח יסודי.
הסיבוב הנוכחי בעיסוק ברגישות לקרינה, שמעורר סערה ציבורית של ממש באמריקה הצפונית, התחיל מפרט שולי לכאורה. במרכז הסיפור עומדים מי שמכונים "המונים החכמים" – מכשירים דיגיטליים המחוברים למחשב מרכזי, משדרים נתוני צריכה אונליין ומחליפים בהדרגה את שעוני המים ומוני החשמל הפרימיטיביים שמשמשים כיום לקריאת החשבון.
למונים החכמים, שכבר הגיעו לישראל והותקנו באזורים מסוימים בפתח תקווה, רמת גן, מודיעין וערים נוספות, יש יתרונות רבים: אם כיום אפשר לאתר נזילה או גניבה רק פעם בחודשיים – כשמקבלים את הקטסטרופה בחשבון – מונה ממוחשב שולח הודעה אחרי שלושה ימים שבהם תזוהה עלייה חריגה בצריכה. חיסכון לכיס, חיסכון לכינרת. רק שלגן העדן הטכנולוגי הזה יש גם צד בעייתי: כדי להעביר את המידע, מקיימים המונים החכמים (אלא אם חוברו ברשת קווית) קשר אלחוטי רצוף עם המחשב המרכזי. התקשורת הזו מייצרת קרינה – ומדובר, כזכור, במונים שמותקנים בסביבת המגורים.
החברים בצפון אמריקה מאוד לא התלהבו מעסקת החבילה שכוללת קידמה פלוס קרינה – ואחרי שתאגיד המים של קוויבק הודיע על כוונתו להתקין 3.8 מיליון מונים בבתי התושבים, התעוררה מחאה תקשורתית וציבורית, ואזרחים וארגוני סביבה יצאו להפגנות והגישו עצומה.
בתגובה למחאה העזה הזאת התפרסם ביומון המונטריאולי "Le Devoir" "מכתב פתוח לציבור", שעליו חתמו כ-60 כימאים, מהנדסים ורופאים קנדים בניסיון להרגיע את הציבור ולפזר את החששות מפני המונים החכמים בפרט ומפני קרינה סלולרית בכלל. האקדמאים הקנדים טענו, בין השאר, כי אלפי מחקרים וניסויים שנערכו עד היום לא הראו כל עלייה בתחלואת סרטן כתוצאה מחשיפה לקרינה סלולרית; שלמרות העלייה בשימוש בטלפונים סלולריים שיעור סרטן המוח בעולם נותר זהה לאורך השנים; וכי רגישות לקרינה היא אולי תופעה קיימת – אבל נובעת בעיקר מפחד ולא מבעיות פיזיולוגיות אמיתיות. כלומר, גם הם שלחו את דפנה טחובר ודומיה לקבל סעד מנטלי.
"יש כאן עניין של הרבה כסף, לך תתמודד עם זה"
המכתב הזה לא נותר זמן רב ללא תשובה. פרופ' דייוויד קרפנטר, ראש המכון לבריאות וסביבה באוניברסיטת אלבני שבניו יורק ובוגר בית הספר לרפואה של הרווארד, החליט שהגיע הזמן שהמדענים יאמרו את דברם. הוא קיבץ 40 חוקרים ממדינות שונות, רובם בעלי קילומטרז' מרשים בחקר השפעות הקרינה, וביחד ניסחו כולם נייר עמדה בן שישה עמודים המתייחס לכל הסוגיות שעלו במכתבם של האקדמאים הקנדים. "מכתב ה-40" לא כולל מחקר חדש שנשלף לפתע מהשרוול, אבל הוא מהווה אמירה צלולה ומטרידה על השפעותיה של הטכנולוגיה שמקיפה אותנו – ובעיקר על הפער בין איך שהמדענים, או לפחות חלקם, רואים את המצב, לאופן שבו מוצגים הדברים לציבור הרחב. נדמה שכותרת המכתב – "לתקן את ההטעיה הגסה" – מדברת בעד עצמה.
וכך זה נפתח: "אנחנו החתומים מטה, קבוצה של מדענים ומומחי בריאות שביחד חתומים על מאות פרסומים שעברו שיפוט אקדמי ועסקו בהשפעות הבריאותיות של קרינה אלקטרומגנטית; אנחנו מבקשים לתקן כמה הטעיות גסות שהופיעו במכתב האקדמאים הקנדים; המכתב המדובר משקף באופן ברור חוסר הבנה של הצד המדעי של ההשלכות הבריאותיות של קרינת גלי רדיו. ההצהרה כאילו 'אלפי מחקרים הראו שאין עלייה בתחלואת סרטן כתוצאה מחשיפה לקרינה סלולרית' היא שקרית. למעשה... מחקרים שלא מומנו על ידי התעשייה הוכיחו בבירור עלייה משמעותית במספר מקרי הסרטן בקרב אנשים שחוו חשיפה ממושכת לקרינה ברמות נמוכות.
"ילדים נמצאים בסיכון מיוחד", הם כותבים. "במאי 2012 דיווחה הלשכה הבריטית המרכזית לסטטיסטיקה על עלייה של 50 אחוז בגידולי ראש בילדים בין 1999 ל-2009... ההוכחות מספיק מטרידות כדי שכל הורה זהיר ירצה להפחית את החשיפה של יקיריו לקרינה אלקטרומגנטית ככל האפשר".
פרופסור אליהו ריכטר, ראש היחידה לבריאות סביבתית ותעסוקתית בהדסה עין כרם, הוא הנציג הישראלי ב"מכתב ה-40". מבחינתו, העיסוק שלו בנושא הוא בבחינת בלתי נמנע. "היום חוקרים שמדברים נגד תעשיית הסלולר מסומנים כמי שמחפשים בעיות, אבל במקרה שלי פציינטים עם סרטן דופקים על הדלת ומבקשים עזרה", הוא מספר. "אפשר להגיד שהבעיה מחפשת אותי".
מדענים רבים טוענים שהקשר בין קרינה לתחלואה טרם הוכח.
"הם מתעלמים מגוש מחקרי אדיר שכבר הוכיח את העובדה שלחשיפה לקרינה ברמות נמוכות יש אפקטים ביולוגיים ברורים. עוד לפני שמדברים על סרטן, אני מדבר על שינויים בממברנות של התאים, שינוי בדי.אן.איי, השפעה על התפקוד העצבי. יש המון מחקרים שהוכיחו את זה באופן חד משמעי. כל מחקר עומד בפני עצמו, אבל אם יש הכפלה של המגמה מכל מיני זוויות, זה כבר נותן משמעות. יש כאן מגמה".
אז להתחיל להיכנס לפאניקה?
"תשמע, Better safe than sorry (מוטב לנהוג בזהירות מאשר להצטער אחר כך – א"ל). זה מזכיר לי את מה שקרה בשנות ה-40', כשהתחילו לשים עופרת כתוסף לדלק כי זה שיפר את הביצועים של המנוע. זה נחשב להתקדמות אדירה, טכנולוגיה נהדרת, אבל כבר אז היו אנשים שהתריעו וטענו שעופרת מסוכנת ורעילה. היום לגבי הסלולר כולם מסכימים שיש לנקוט זהירות מונעת, אבל בפועל רצים קדימה עם התקנת מונים חכמים ועם WI-FI בכל מקום, שזו כפייה של קרינה. אם מישהו בוחר להקיף את עצמו בראוטרים בבית שלו זה עניינו, אבל ברכבת או באוטובוס, שהם חללים ציבוריים סגורים, זה סיפור אחר".
לעיתים נשמעת הטענה שלחוקרים מהסוג שחתום על המכתב, שקוראים תיגר על תעשיית הסלולר, קשה להשיג תקציבי מחקר.
"עבור מי שמגלה ממצאים 'חיוביים', כלומר שלקרינה יש השפעות, כמעט בלתי אפשרי להשיג מימון לאחר מכן. מישהו בדק פעם והראה שכשהתעשייה מממנת ניסוי, הסיכוי שיהיו תוצאות חיוביות הוא בערך חמישית לעומת מחקר שנעשה במימון עצמאי. כך, מכיוון שרוב המדענים הם בסופו של דבר ישרים, אתה רואה מצב שבו הרבה פעמים יש פער בין תוצאות המחקר עצמו לבין איך שהוא מוצג כלפי חוץ. אתה רואה שלמדען לא הייתה ברירה".
מי שלא חתומה על מכתב ה-40 היא פרופ' סיגל סדצקי ממכון גרטנר בתל השומר. אם קרפנטר, ריכטר ו-38 חבריהם מזוהים כסמן קיצוני בתחום הקרינה, סדצקי היא קולו של הממסד - זו שמנסחת את ההמלצות הרשמיות של משרד הבריאות ואף ייצגה את ישראל במחקר הבינלאומי הגדול ביותר שנערך עד היום על הקשר בין קרינה סלולרית לסרטן – "האינטרפון", ש-13 מדינות השתתפו בו. חוקרי האינטרפון מצאו כי בקרב נבדקים ששוחחו בממוצע חצי שעה ביום ומעלה בטלפונים סלולריים, נמצא סיכון גבוה ב-40 אחוז לפתח גידולים סרטניים במוח; בשלוחה הישראלית של המחקר, למשל, נמצא כי יש עלייה של 34 אחוז בסיכון לפתח גידולים בבלוטות הרוק בצד הראש בו נוהגים להחזיק את הטלפון.
לו פנו אלייך היית חותמת על המכתב?
"לא".
למה?
"כי לפחות בחלקים שאני מכירה על בוריים, שזה בעיקר הקשר בין קרינה לסרטן, יש במכתב קצת קיצוניות וקצת אי דיוקים, וכמדענית זה מפריע לי. הוכחה חותכת על הקשר בין קרינה לסרטן עדיין אין לנו, וחשוב להיות מדויקים. לצד זה, אני בהחלט מזדהה עם הקריאה של המדענים לנקוט גישה של זהירות מונעת. אני תומכת בעיקרון הזה בצורה הכי חריפה".
איך בדיוק גישת הזהירות המונעת שלך באה לידי ביטוי במציאות? הרי אנחנו הולכים ומוקפים בקרינה מכל כיוון.
"תשמע, לא כל דבר תלוי במה שאנחנו המדענים אומרים או רוצים, ולפעמים אני מאוד מתוסכלת. רק לפני כמה ימים הוזמנתי לתוכנית טלוויזיה והסברתי שחשוב מאוד שרשת האינטרנט בבתי הספר תהיה על בסיס חוטי ולא אלחוטי, ויומיים אחר כך אותן תכניות התחילו לפמפם בהתלהבות את ה-WI-FI החברתי של בזק ואת העובדה שעיריות בכל הארץ מרשתות רחובות בגלישה אלחוטית. יש יותר מאינדיקציה שהקרינה מזיקה, אבל יש נהייה גדולה אחר הטכנולוגיות החדשות, וכמי שניצבת באמצע, הסיפור הזה קצת מתיש. כמדענים אנחנו אומרים מה שאנחנו אומרים, אבל יש כאן עניין של הרבה כסף והרבה פרסום, ולך תתמודד עם זה".
סבל, זיעה וקוצר נשימה
הצומת שבו דרכה של סדצקי נפרדת לחלוטין מזו של מחברי מכתב המדענים הוא זה שבו עולה על השולחן ה-EHS – הרגישות לקרינה. להערכת 40 המדענים, אנשים כמו דפנה טחובר הם אולי מקרה קיצון, אבל הם בסך הכל נמצאים על רצף שרבים מאיתנו נמצאים עליו, אפילו מבלי שנדע.
"מאז תחילת המילניום, אנשים מושפעים הרבה יותר מקרינה סביבתית לנוכח העובדה שהפופולאריות של מכשירים עתירי קרינה כמו טלפונים סלולריים ו-WI-FI גדלה במהירות", כותבים המדענים. "לפי שבעה מחקרים שנערכו בשש מדינות אירופאיות שונות, כעשרה אחוז מהאירופאים הפכו לרגישים לקרינה אלקטרומגנטית, ומומחים חוששים שהמספר עלול לגדול עד 50 אחוז ב-2017. האדם המפורסם ביותר שחשף בציבור את הרגישות שלו לקרינה היא גרו הארלם ברונדטלנד, ראש הממשלה לשעבר של נורבגיה ומי שעמדה בראש ארגון הבריאות העולמי".
הסיפור המדהים של ד"ר ברונדטלנד אכן היכה גלים בקהילה הבינלאומית. פרופ' סטיליאן גלברג, ראש אגף הקרינה במשרד להגנת הסביבה של ישראל, סיפר לפני זמן מה בכנס ש"בכל פעם שפגשתי אותה, מספיק שהתקרבתי אליה עם מכשיר סלולרי דלוק בכיס והיא נתקפה בעווית של כאב".
סיגל סדצקי הרבה פחות משוכנעת שהרגישות לקרינה היא מכה עולמית בהתהוות: "כולם מסכימים שיש סימפטומים כאלה, השאלה היא לגבי הקשר שלהם לקרינה. את זה למיטב ידיעתי עוד לא הצליחו להוכיח, למרות שזה לא אמור להיות מסובך".
איך את מתייחסת לנתונים שמופיעים במכתב המדענים? את יכולה לומר כמה אנשים היום בישראל סובלים מסימפטומים של רגישות לקרינה?
"הבעיה היא שאף אחד לא יודע, אני לא יכולה לנקוב במספר ואני חושבת שגם לאחרים אין נתונים מבוססים".
מי אמור לבדוק את הנושא הזה לעומק אם לא משרד הבריאות?
"זה היה נפלא אם היה לנו יותר כסף וזמן בשביל להתפנות לכל הדברים שצריך לטפל בהם. עם כל הקיצוצים זה לא נעשה יותר קל ואנחנו עושים את המיטב. אני עוקבת אחרי המחקרים שעוסקים ברגישות לקרינה, ובינתיים בארגון הבריאות העולמי לא השתכנעו שיש הוכחות חותכות לגבי הנושא הזה".
לד"ר יעל שטיין, רופאה בהדסה עין כרם שחוקרת בשנים האחרונות את השפעות הקרינה על גוף האדם, אין שום כוונה להמתין לארגון הבריאות העולמי. "זה מגוחך לומר שזה לא אמיתי", היא קובעת. "כשאדם חוטף כאב בטן כל פעם שהוא אוכל משהו מסוים, זה ברור שהוא רגיש לאותו מאכל, לא? יום אחד הגיע לבית החולים בחור מחיפה, שסיפר שהוא רגיש לקרינה. זה קרה לו בזמן הצבא, מאז הוא סובל בכל פעם שהוא מתקרב לאנטנה וכל הזמן אומרים לו שהוא משוגע. הוא ביקש שנבדוק אותו. השכבנו אותו, כיסינו לו את העיניים, ובכל פעם שהודלק טלפון לידו הוא זיהה את זה והצביע על המקום בגוף שהיה הכי קרוב לטלפון. אחרי הבדיקה, במשך שעה וחצי הוא היה אדום, הזיע וסבל מקוצר נשימה. זה נראה כמו תגובה אלרגית קשה".
"תמיד מדברים על החשש מרמות גבוהות של קרינה. כאן החשש הוא דווקא מקרינה כרונית – חשיפה קבועה לרמות נמוכות. ככל שאתה חשוף יותר זמן, כך גדל הסיכון לפתח רגישות. אחד המחקרים החשובים בתחום חשף כנראה את המנגנון שגורם ל-EHS: יש דבר שנקרא 'מחסום דם-מוח' – שורה של תאים שמגנים על המוח כמו חומה מפני כניסה של רעלים, והקרינה כנראה ממוססת את המחסום ומאפשרת לרעלים לחדור למוח. בעקבות המחקר הזה מועצת אירופה הודיעה שרגישות לקרינה היא מחלה אמיתית ולא תופעה נפשית. עד היום השיח הציבורי והתקשורתי תמיד התרכז בשאלת הסרטן, וזה פספוס גדול מפני שלקרינה יש קשת השפעות הרבה יותר רחבה על גוף האדם".
ובכל זאת, גם לך יש טלפון סלולרי.
"אני משתדלת להשתמש בו בעיקר למסרונים. כשקניתי את המכשיר דאגתי שהוא יהיה עם ה-SAR (רמת הקרינה הספציפית של כל מכשיר, שהיצרן מחויב להציג אותה בעלון הצמוד – א"ל) הכי נמוך. אין לנו בבית מיקרוגל ואין לנו ראוטר אלחוטי, וגם לא טלפון קווי אלחוטי שפולט קרינה כמו נייד. פעם היה לי, אבל כשהתחלתי לחקור את נושא הקרינה ולמדתי מה שאני יודעת היום, סילקתי אותו מהבית".
מפורום חברות הסלולר בישראל נמסר:
"האנטנות הסלולריות בישראל פועלות על פי כל התקנים המחמירים של המשרד להגנת הסביבה. אנו פועלים ונמשיך לפעול על פי הנחיות והמלצות ארגון הבריאות העולמי, משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה״.
איך תפחיתו את הקרינה בחיים
- הרחיקו את הטלפון הסלולרי ככל האפשר מהגוף: דברו באמצעות רמקול, דיבורית או אוזנייה (חוטית, להבדיל מבלוטות').
- הימנעו מדיבור באזורים עם קליטה חלשה ובחללים סגורים כמו מעלית.
- העדיפו להעדיף לרכוש טלפון נייד עם רמת SAR נמוכה ככל הניתן.
- דחו ככל האפשר את הגיל שבו הילדים מקבלים נייד משלהם, והגבילו את השימוש שהם עושים בו.
- העדיפו חיבור קווי לאינטרנט על פני ראוטר אלחוטי.
- העדיפו לגלוש במחשב שמחובר ברשת קווית על פני טאבלט שעובד על WI-FI. אם בחרתם בלפטופ, אל תושיבו אותו על הברכיים.
- הקפידו לדבר בטלפון קווי ולא אלחוטי: רוב הטלפונים האלחוטיים פולטים קרינה כמו סלולרי.
- שמרו מרחק מהמיקרוגל או וותרו עליו לחלוטין.
- בשעת השינה נתקו את המיטה המתכווננת מהחשמל לאחר שכיוונתם אותה, הימנעו מסדין חשמלי והימנעו משעון מעורר דיגיטלי צמוד לראש.
- קר לכם? העדיפו חימום עילי. רבים מסוגי החימום התת-רצפתי פולטים קרינה ברמה גבוהה.